האמור להלן, מתאר תרחיש ביזתו של רכוש יהודי, עקב טבח המוני שבוצע ביהודים. הממסד היהודי בתפוצות, ועוד יותר מכך מדינת ישראל, עושה תמיד כל שרק ניתן כדי שבכל מקום בעולם בו נשדד רכוש יהודי בנסיבות שכאלה הוא יוחזר לבעליו היהודים. אלא שבמקרה בו ידובר להלן, מדינת ישראל, באמצעות הממסד המשפטי שלה, לא זו בלבד שאינה עושה דבר כדי להחזיר לבעלים היהודים את רכושם השדוד, אלא שהיא אף משתפת פעולה עם הבאים בנעלי המרצחים בכדי להנציח את השארות הגזל בידם.
בשנת 1807 רכש היהודי החברוני חיים המצרי חלקת אדמה בת עשרות דונמים, במרכז העיר חברון. בשנת 1853 העבירה משפחתו את הבעלות על קרקע זו לרשות ההקדש היהודי "כוללות הספרדים מגן אבות בעיר הקודש חברון", הידוע גם בשמו המקוצר "הקדש מגן אבות". בשנת 1929 ביצע אספסוף ערבי, תוך התקפה מתוכננת ויזומה ובגיבוי שבשתיקה וחוסר מעש מצד השלטון הבריטי, טבח מחריד ביהודי חברון ורצח 66 מהם. בעקבות טבח זה פסק קיומו של היישוב היהודי בחברון ומכאן גם חדלה השליטה והחזקה של יהודי חברון ברכושם, לרבות באדמות "הקדש מגן אבות".
לאחר מלחמת תש"ח וכיבושה של חברון ע"י הצבא הירדני - כיבוש שמעולם לא הוכר ע"י שום גורם בינלאומי למעט פקיסטן ובריטניה - בזזו השלטונות הירדניים את הרכוש היהודי בעיר חברון.
"הכיסוי המשפטי" לביזה הירדנית נעשה באמצעות השימוש בפקודה המנדטורית בענין המסחר עם האוייב, שמכוחה השתלט האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב על הרכוש היהודי הנטוש בחברון. במילים אחרות, לפנינו תרחיש מושלם של "רצחת וגם ירשת". אולם, יש לציין, כי ככל הנראה בשל טעות ביורוקרטית האדמות שבבעלות "הקדש מגן אבות" לא עברו את התהליך הפרוצדורלי, שמכוחו השתלט האפוטרופוס הירדני על כלל הרכוש היהודי בחברון ולכן גם עפ"י הדין הירדני לא עבר רכוש זה כדין לחזקתו.
עוד יש להדגיש, כי גם לשיטת הביזה של שלטונות ירדן האפוטרופוס הירדני רכש רק חזקה ברכוש היהודי, כאשר הבעלות בו נשארה גם עפ"י רישומי הטאבו הירדני, בידי הבעלים היהודים של הרכוש.
העובדה כי האפוטרופוס הירדני, גם עפ"י החוק הירדני, לא רכש חזקה כדין באדמות "הקדש מגן אבות" לא מנעה ממנו מלבזוז אותן בפעל ולהשכירן לעיריית חברון וזו בנתה שם מבני אבן ששימשו כחנויות במסגרת שוק סיטונאי שהקימה העירייה במקום. החנויות עצמן הושכרו, בשכירות משנה, ע"י עיריית חברון לסוחרים ערבים.
עם שחרורה של העיר חברון ע"י צה"ל בשנת 67', נכנס האפוטרופוס הישראלי בנעליו של קודמו הירדני. למרבה התדהמה, במקום להחזיר את הרכוש היהודי השדוד לבעליו, הוא בחר דווקא לתת לגיטימציה לביזה הערבית והמשיך להחזיק, שלא כדין, ברכוש יהודי חברון, תוך שהוא נוקט בדרכו הנלוזה של קודמו הירדני ומחדש את השכרת החנויות לעיריית חברון.
בשנת 1995 נחתם הסכם שלום בין ירדן לישראל, הסכם שמשמעותו המשפטית היא, כי כל אזרח ישראלי פסק מלהיות אזרח של מדינת אוייב, הן עפ"י החוק הירדני כמו גם עפ"י הפקודה המנדטורית בענין המסחר עם אוייב. האפוטרופוס הישראלי, שנכנס כאמור בנעליו החוקיות של האפוטרופוס הירדני, איבד איפוא את זכותו להוסיף ולהחזיק ברכוש היהודי, זאת משום שהאחרון עצמו, מכח הסכם השלום, אינו יכול עוד להוסיף ולהחזיק ברכוש היהודי מכח החוק הירדני.
מהפך משפטי זה לא הרשים את האפוטרופוס הישראלי שהמשיך לבזוז את רכושם של יהודי חברון הטבוחים, לרבות כמובן את החנויות שעל אדמות "הקדש מגן אבות". יתירה מכך, הוא המשיך בגזל, אף כי שוכרי המשנה הערבים פונו מן החנויות שנה קודם לחתימת הסכם השלום, ע"י הממשל הצבאי הישראלי מסיבות ביטחוניות.
מספר חודשים לאחר שהחלה האינתיפיאדה, במרץ 2001, נרצחה בזרועות אביה ע"י צלף-רוצח ערבי, התינוקת שלהבת פז ז"ל הי"ד. רצח מתועב זה היה זרז לכניסתם של משפחות יהודיות לתוך החנויות, שבעקבות מלאכת שיפוץ נרחב הפכו לדירות בהן התגוררו שמונה משפחות יהודיות.
הפעם, הזדרז האפוטרופוס הישראלי לפעול ובחודש יוני 2001 דרש, באמצעות הדבקת צו פינוי על אחת החנויות, את סילוקם המיידי של המשפחות היהודיות מתוכן.
הליכים משפטיים שהתקיימו בפני ועדת ערר משפטית הפועלת ליד הממשל הצבאי, שדנה בערר של אגודת מחדשי היישוב היהודי בחברון, שאין חולק כי היא מיופת הכח החוקית של "הקדש מגן אבות", הביאו בינואר 2003 את שניים משלושת שופטיה להמלצה למעשה לפיה, אין לפנות את המשפחות מן החנויות, בין משום שמדובר ברכוש יהודי אותו יש להשיב לבעליו ובין משום שבכל מקרה מן הראוי, גם אם לא להחזיר את הרכוש לבעליו, אזי לפחות להחכירו לאגודת מתיישבי חברון.
כל הפניות של אגודת מתישבי חברון לאפוטרופוס שינהג עפ"י המלצת הרוב בועדת הערר לא זכו למענה, עד אשר בחודש אוקטובר 2005, כמעט שלוש שנים לאחר הפניה הראשונה אליו, הגיב האפוטרופוס באמצעות יועצו המשפטי, במכתב סתמי ובלתי מנומק, בו נאמר שהוחלט שלא להחכיר לאגודת מתיישבי חברון את החנויות.
להשלמת התמונה יש להבהיר, כי בעת ההיא כבר היתה קלה ונחרצה עם היועץ המשפטי, מני מזוז, ופרקליטות המדינה להביא לגירושם של דיירי החנויות מהן ויהיה מה, תוך התעלמות משלל העובדות שפורטו כאן, שעל יסודן הופך מעשה הגירוש לנפסד מאין כמותו.
ואכן, כדי להוציא לפועל את מזימת הגירוש, נמסר לדיירי החנויות כי עליהם לפנותן עד ליום 15/2/06, שאם לא כן ישוסו בהם חיילי ושוטרי ישראל. מתוך רצון עז של יהודי חברון למנוע התנגשות דמים בנוסח עמונה, התקיים ביום 27/1/06 דיון בין נציגי אגודת מתיישבי חברון לבין מפקד אוגדת איו"ש, תת אלוף יאיר גולן, וקצינים בכירים נוספים. בסיומו, הגיעו הצדדים להסכם שגם הועלה על הכתב. בין היתר הוסכם, שהאפוטרופוס יפעל במהירות האפשרית לסיים את הסכם השכרת החנויות לעיריית חברון וזאת בכדי להשכירן מאוחר יותר למתיישבי חברון. בתמורה יבוצע פינוי עצמי מרצון של מתחם החנויות עד ליום 31/1/06. דיירי החנויות מיהרו לבצע את התחייבותם עפ"י ההסכם ופינו אותן פינוי גמור עד למועד המוסכם.
מי שח
רוצחים ויורשים בחברון
עו"ד יורם שפטל
28.4.2006 / 9:14