חופשי חודשי

את בראן ואן 3000 ראיתי בבמת הקיץ של הסנטרל פארק ב-1998. באותה תקופה הכרתי את "דרינקינג אין אל.איי" שהושמע בנדיבות, וחשבתי שיהיה נחמד לראות במה מדובר, בטח כשההופעה בחינם.
עמדתי בשורה הראשונה, סוחררתי לגמרי, ובסוף הלכתי כמו ילד טוב לדוכן ויצאתי עם הדיסק שלהם. בארץ דאגתי להשמיע אותו לכל מי שיכולתי.

בראן ואן היא פרויקט של ג'יימי "בראן מן" די סלביו, קולנוען מתחיל ובמאי קליפים, שבשנים 1996-1997 אסף חבורה של 20 מוזיקאים מונטריאולים מתחומים שונים. די סלביו רצה ליצור את המיקס האולטימטיבי ויצא לו "Glee", אלבום מבולגן, שהוא עיסה אחת גדולה של היפ הופ, פאנק, טריפ הופ, קאנטרי, סול ורוק, עטופים באלקטרו-שנינויות ומוגשים לבסוף בתור האינדי-פופ הכי אותנטי בעיר. מה אומר, אני חולה על האלבום הזה.

שלוש שנים אחר כך ראיתי באתר של גראנד רויאל, הלייבל השייך לביסטי בויז, קישור לאתר החדש שלהם, ומיד הורדתי את "Astounded", הסינגל החדש שלהם שמושמע כעת בנדיבות. זה לא היה מה שציפיתי, אבל זה שיר מעולה.

"Discosis" השאיר אותי נבוך עוד יותר. משותפים אחרים להערצת אלבום הבכורה שמעתי קודם לכן שזה לא זה, וגם אני, בשמיעה ראשונה, לא הרגשתי נוח במיוחד (למרות שהבנתי שזה אלבום מעולה). די סלביו למעשה המשיך בניסיון שלו ליצור את המיקס, אולי המיקס אף פעם לא נסתיים, אבל מתוך 20 החבר'ה שהרכיבו את Glee, נשארו מלבדו רק שתי הזמרות (המדהימות ביופיין) שרה ג'ונסטון וג'יין היל. מובן שאמרתי "שהחיינו" על כך שנשארו לפחות שתיהן, אך לא יכולתי שלא להרגיש כי משהו מחדוות היצירה נקטף כאשר המנטליות של "לצלצל לחבר מהבית ליד שיבוא לנגן" הפכה (כפי שמעיד בעצמו די סלביו) ל"לצלצל למפיקה שתצלצל לדימיטרי פרום פריז".

ניחוח של סל-אאוט נישא באוויר כשעיני רצו על רשימת השירים. ב"Glee" כלל לא ניתן מתחת לשירים קרדיט למתארח (כי כל האלבום היה קולקטיב המוני), והנה כאן רשומים אחר כבוד כל מיני כאלה שאסור לזלזל בהם (באמת). מלבד דימיטרי נמצאים ברשימה קורטיס מייפילד, הראפר ביג דאדי קיין, אגדת הרגאי הביזארית איק-א-מאוס, יוסו נ'דור הסנגלי, באדר עלי חאן הפקיסטני ומומוס הסקוטי.

בהיותי אדם סבלני, היה לי קשה להתרגל לאלבום החדש, אבל תוך זמן קצר הצלחתי לפתח דעה, עמה אני מסכים גם עכשיו, כי חלקו הראשון של האלבום הוא לא משהו, אבל מהשיר השמיני זה משביח בטירוף. כן, לפעמים לנסח התייחסות לאלבום זה כה פשוט. החלק השני של "דיסקוזיס" נהדר בעיקר בכך שהוא שוב נשמע כמו "Glee". אותה אקלקטיות נעימה, אותו קיטש-פופ עוקצני של ג'ונסטון והיל, וכמעט אותם חרוזים חינניים של די סלביו. ארחיק ואומר שבחלק הזה של האלבום, במיוחד בשירים כמו "Loaded" ו"Speed" בראן ואן מצליחים יותר מכל להזכיר את השירים החזקים יותר באלבום הקודם שלהם.

ולכן דיסקוזיס הוא לא אלבום רע (זה שהוא מעולה מן הבחינה המוסרית היה ברור מההתחלה). אני, אם זה עושה למישהו משהו, לא מפסיק לשמוע אותו (ולא, אני לא מתחיל מהשיר השמיני). מעבר לכך, הוא מספק לי הזדמנות פז לצעוק בפעם האחרונה - קנו את "Glee".