בכיף

רגע אחד לפני דפדוף ראשוני ב"נחמה ואושר" הנחתי בצד את "ציפורי חורף", רומן הביכורים שלו מ-94'. האמת? נסחפתי קצת. אפילו הרבה. לרגע אחד לא הכרתי את עצמי. ג'ים גרימסלי גרם לי לצאת מעורי. על פי רוב, בדיון על חשיבות הביוגרפיה של הסופר במלאכת הכתיבה, אני נוטה להתמקם באגף הקנאי של השוללים. אמנות היא מניפולציה רגשית ושכלית. בבסיסה היא מעשה שרלטני. מעבר לפן הרכילותי, מה אכפת לי אם יש יסוד ממשי לדברים המוצגים? או יותר מזה, בתור צרכן חוויות פרסונליות, מה עוזר לי לדעת למה באמת התכוון המשורר? לא אכפת לי ולא עוזר לי. והנה לפתע חודר לו גרימסלי אל מעבר לקו הביצורים האידיאולוגיים שלי ומכוון לבטן הרכה. לפתע אני מוצא את עצמי הופך והופך בפרטי חייו של גרימסלי באדיקות דתית, בולמוסית, תר אחר כל התחוללות פרטית שיכולה היתה להנביע את החשיפה הציבורית הכואבת של גיבוריו העלילתיים.

"נחמה ואושר", הרומן האחרון של גרימסלי מ-99', הטביע אותי עמוק יותר בביצה. פתחתי מפות דרכים שוממות של צפון-קרוליינה וג'ורג'יה. עקבתי סימולטנית עם האצבע והעין אחר ההתניידות של הגיבורים. זה היה חזק ממני, אבל לזכותי ייאמר שבאופן חלקי מדובר באותם גיבורים מ"ציפורי חורף". ולזכותי עוד ייאמר שלזה גוררים אותך בעל כורחך מאפייני עבודתו של גרימסלי. משהו בהצגתן של סיטואציות אנושיות קשות נעשה בכתיבה שלו בדרך כל כך מדויקת ומאופקת, שהיא כמו מעידה בעיניך גם על היכרות עמוקה שלו עם מושאי הכתיבה וגם על האפשרות שהוא היה שם, אם כעד ואם כחווה. מכאן הדחף העצום לבדוק אם באמת מדובר פה בישויות חד-פעמיות או באנשים ממשיים, והוא כבר בלתי רצוני.

אם "ציפורי חורף" הוא המפץ הרגשי הגדול של הילד דן קרל, "נחמה ואושר" (הוצאת גוונים) חושף את ארגונו האיטי והמורכב של הקוסמוס לאחריו. העלילה לוקחת אותנו שלושים שנה קדימה, לאטלנטה. קרל עובד במנהלה של בית חולים עירוני ופוגש את פורד מקקיני, מתמחה לרפואה, בן עשירים מסוואנה. גרימסלי לוקח סיפור אהבה הומוסקסואלי ומעביר אותו דרך כל מבחני המציאות החברתית והבין-אישית, ללא יוצא מן הכלל. פורד ממשפחה עשירה ודן ממשפחה ענייה, פורד גבר נחשק ודן לא, פורד בריא ודן חולה, ומנגד – דן שלם עם עצמו ופורד מעורער, דן קיבל את ברכתה של משפחתו ופורד רחוק ממנה שנות דור רבות. כך שהעלילה מגלמת למעשה גם מסע משותף של השניים מול כל העולם וגם מסע יחיד של כל אחד מהם בהתמודדות עם מי שהפך להיות לפתע בן זוגם.

בהמשך ישיר ל"ציפורי חורף", גם השיאים העלילתיים של הספר הזה מתרחשים באופן שיטתי בימי החגים הכל-אמריקאיים, חג ההודיה וחג המולד, ונשיבתה ברקע של רוח החג המפורסמת רק מדגישה את הסולידריות הצבועה של החברה האמריקאית, שכסלקטורית אטומה ממציאה באופן לא רשמי תקנות וסייגים לדמותו הראויה של האדם הכל-אמריקאי. גרימסלי, כמי שגדל וחי בקרב האוכלוסיה הדרומית של ארצות הברית, מכיר את הנושא מקרוב. כך שנותרה רק שאלה אחת שמרחפת פתוחה וחסרת מנוחה מעל הספר, והיא עד כמה ג'ים גרימסלי - הומוסקסואל, המופיל ונשא של נגיף האיידס - הוא דן קרל, או עד כמה דן קרל, המופיל ונשא בעצמו, הוא ג'ים גרימסלי.