לשבור את מיתוס ההנצחה והזיכרון

קשה להשתמש במילה "מיתוס" ביום שכל כך טעון רגשית, מבלי לעורר את חמתם של רבים. ישראל הצעירה חיה בצילם של מיתוסים כה גדולים, עד שנדמה שאיש כבר לא זוכר את הזמנים בהם לא הייתה צפירה ביום השואה, וערב יום הזיכרון, ושוב ביום הזיכרון. זו לא גזירת גורל, הצפירה הזו. הימים האלה, הם אינם כתובים בתורה.

חוסנה של האומה רוויית הצער שלנו נבנה ומתבסס על המיתוסים שבנינו בדם. בראש ובראשונה, היא ניזונה מלקח השואה, אחר כך היא נבנית ממלחמות. הר הבית בידינו, מבצע אנטבה, ישראל לא נושאת ונותנת עם טרוריסטים, ואלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. וכולם, אבל כולם (חוץ מהכופרים במאה שערים) עומדים בצפירה. אחרת זה חוסר כבוד.

יום אבל אחר – ט' באב - לא אומר הרבה לרבים מאיתנו, אבל הוא דוגמה נפלאה ליום זיכרון אמיתי. היהודים השכילו לאחד את ימי הזיכרון שלהם ליום אחד, יום שכולו מלא בצער, שאינו מוריד מהאבל על חורבן הבית הראשון או השני. אבל בישראל של המאה ה-20 החליטו לברוח רחוק מהקונספט החכם הזה, ולפרוט את העצב לפרוטותיו. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, וגם, למי שמאמין, ט' באב.

אני איני מבקשת שיבוטל כליל יום השואה, או יום הזיכרון. ייתכן שהסיבה שישראל אפילו לא חושבת על מהלך כזה, מהלך של איחוד, היא העובדה שלאף אחד מאיתנו אין את האומץ להסתכל לסבא או סבתא, או לניצולים באשר הם, בעיניים, ולספר להם על הקונספט המהפכני-עתיק. אני מחכה ליום בו ישראל תהיה מוכנה נפשית, וחזקה דיה לבחור מתוך ים המיתוסים והעצב את אלו שמכוננים אותנו כעם. אין לי ספק שיום השואה ויום הזיכרון יהיו חלק מהיום הזה, ואני משוכנעת שהרצף הכרונולוגי של שואה, גבורה, תקומה, עצמאות וחוסן הוא מודל ראוי המשקף את היסטורית העם היהודי, וצריך להשאיר אותו כזה.

אך אני מבקשת, כשלב ראשון, שכולנו נפתח את העיניים. ישראל של היום שבויה עמוק בתוך המיתוס, עד שהיא אינה מצליחה לראות אותו. מיתוס ההנצחה והזיכרון. אני לא רוצה לנפץ את המיתוס. אני רוצה לזכור, אני רוצה לבכות בהמנון הלאומי בשורה "להיות עם חופשי בארצנו", ולבכות עבור משפחתי שנשרפה ונורתה ועונתה בפולין הנאצית, ועל סבא שלי שברח לישראל רק כדי להיפצע במלחמת העצמאות, לבכות עבור חברי שנפלו במלחמות מיותרות יותר ומיותרות פחות, לבכות עבור כל דמי אחי ואחיותי שנשפך כדי להגיע לאיפה שהמדינה הקטנה והחזקה שלנו נמצאת. אבל אני לא רוצה שקדושת השואה, וקדושת יום הזיכרון, וכל אותן קדושות אמיתיות, תהפוכנה למסך המסמא את העיניים. ובטח שאיני רוצה שמעל 120 אלף קשישים, יעברו לא רק את יום השואה, אלא כל יום שהוא, כשהם מרותקים חולים למיטה, ומרגישים שמישהו שכח אותם, בפעם השנייה.