תואר לכל פועל

לשאת בתעודת בגרות, גם כשהממוצע הוא 10 פלוס, זה כבר לא מי יודע מה הישג. גם תואר ראשון הפך תנאי סף לקבלה לעבודה של כל מזכירת מנכ"ל ועובדת בשרות לקוחות בבנק, גם במצב שלמנכ"ל יש 12 שנות לימוד בלבד.

אין זה סוד, שרבים מנותני השירות במוסדות ממשלתיים וציבוריים מציגים כיום בגאווה תואר ראשון ואף שני, מטעם מכללה אזוטרית מעיר או מדינה נידחת, שקשה אפילו לאתרה על פני הגלובוס. הסוד שמאחורי התואר הוא: כסף. מדוע ולמה? כי תואר אקדמי אחד וכל שכן שניים – תורמים לדירוג המקצועי ומזכים בגמול כספי הולם.

גופים מוסדיים, ולעיתים גם ועדי עובדים, שהבינו כי לתואר יש ביטוי כספי בתלוש השכר, התקשרו בינהם כדי לייצר תכנית לימוד מזורזת ומיוחדת שתתגמל את המשלם בתואר מוכר על ידי נותן השכר, שיאפשר גמול כספי.

קחו לדוגמא את אוניברסיטת לטבייה, זו שבתום לב קשרה קשריה עם אנשי עסקים ישראליים שהפכו את המושג 'תואר לכל פועל' לעובדה מפוקפקת. הכל היה טוב ומפרנס את כל הצדדים, עד שהממונה הקודם על השכר באוצר הבין, כי משהו אינו כשורה, הרים גבה ואולי גם קול, והחקירה המשטרתית הביאה את החוטאים לפתחו של בית המשפט.

עם זאת יש גם שידוכים רציניים יותר, כמו זה שנרקם בעצם ימים אלו, בין השב"כ לאוניברסיטה העברית. עם זאת, היעד והמסלול המקוצר מעוררים שאלות ובוודאי תמיהות. בסוף השבוע שעבר נתבשרנו כי שרות הביטחון הכללי והאוניברסיטה העברית פיתחו מסלול מהיר לתואר ראשון, דהיינו: בוגר אוניברסיטה בלימודי ערבית ומזרח תיכון והכל ב-16 חודשים בלבד. במקום 3 שנים: 9 חודשים אולפן ערבית ו-7 חודשים באקדמיה; והופ: תואר ראשון ועוד נחשק, כזה שעל הלוגו שלו יוטבע: האוניברסיטה העברית.

בפועל, מדובר בתוכנית "אולפן אקדמי", שתאפשר למיועדים לתפקידי "ליבה" ובעיקר רכזי שטח וחוקרים, לקבל ניקוד אקדמי על לימודיהם באולפן הערבית של השירות. הנימוק: תמריץ למי שמעוניינים בעבודה ביטחונית ממלכתית ובלימודים אקדמיים גם יחד. מסלול זה מצטרף למסלול דומה המעניק תואר ראשון לבוגרי קורס טיס. גם שם יש מסלול ייחודי: לאחר שנה וחצי נפרד פרח הטיס ממסלולי הטיסה ומשובץ למסלול אקדמי המופעל בקמפוס בשטח בית הספר לטיסה של חיל האויר.

וכאן עולה השאלה: אם הם יכולים לעשות זאת אז מדוע שלא יזכו בכך אחרים העוסקים לדוגמא בהיי-טק, מתגוררים בשנת שרות בעיירת פיתוח וכו'.

אלא שאת הרמת הגבה הקדימו מקבלי ההחלטות במועצה להשכלה גבוהה. מסתבר ששם נמאס להם מתחמנות והצ'ופרים למיוחסים, יהיו אשר יהיו. המל"ג, כגוף האחראי לפיקוח על האיכות האקדמית במוסדות להשכלה גבוהה, קבעו כי את האווירה האקדמית צריך לספוג גם בנשמה וזה כולל את הסוציאליזציה האקדמית. הם, מה לעשות, צודקים.

אין אקדמיה אינסטנט. בדרך אל הגלימה והתואר אסור שיהיו קיצורי דרך, חייבים להיות רציניים ביחס ללימודים ומיקומם ולמי שחושב אחרת, יש את האוניברסיטה הפתוחה.

חייבים לשמור על טוהר התואר ולא להגיע למצב שבו נמצא בעיתונים מודעות: דרוש בוגר אוניברסיטה – בדגש על ה'אוניברסיטה ישראלית מוכרת'. האסרטיביות לעניין האקדמי טובה לשני הצדדים: לאקדמיה ולסטודנט.

והסיבה: בסופו של יום עלולים להיפגע כל הלומדים בקומבינות השונות והתוצאה תהא מיון שיערך, הלכה למעשה, בין בוגרי אוניברסיטה כזו או אחרת. לא ירחק היום ולתארים יוצמדו ערכים ודירוג. לא ירחק היום שבמודעות הדרושים נראה ביקוש לבוגרי 'אוניברסיטה מוכרת בארץ/בחו"ל'. במשפטים זה כבר ידוע: אוהבים אותם מהעברית ותל אביב, ופחות מהמכללות ובוודאי אלו שלא נחשבות 'צפוניות'.

ואחרי הזילות המתרחשת לנגד עיננו, ועם הרבה מילים טובות על המכללות הפריפריאליות שמגובות על ידי מוסדות להשכלה גבוהה מוכרים על מלמדיהם, לא פלא ששיעור בעלי תואר שלישי בישראל נמוך יחסית למדינות העולם. כך זה בעצם מתחיל. עושים תואר ראשון 'חפיף' ומתקשים להשלים את המסלול לתואר שני במוסד רציני שיוכר אחר כך גם בדרך לתואר השלישי.

הדרישות הללו חשובות גם לאור דרישתן של כמה מכללות להפוך לאוניברסיטאות. כיום מתירה המועצה להשכלה גבוהה רק לאוניברסיטאות להעניק תואר שלישי. המכללות בצפון דורשות להתאחד ולהפוך ל"אוניברסיטת הגליל", וכך גם מכללת יהודה ושומרון באריאל. גם חלק מהמכללות הפרטיות, כמרכז הבינתחומי בהרצליה ומכללת נתניה - תובעות לקבל מעמד של אוניברסיטה. היעד: להעניק תואר שלישי.

תואר לכל פועל – כן אך לא בכל מחיר.

ואולי דווקא כאן הפסדנו את פרופ' אוריאל רייכמן כשר החינוך רב תחומי, שהיה עושה סדר וצדק במרוץ לתואר, גם אם זה היה עובר דרך המרכז הבינתחומי.

*עו"ד נורית אמיתי למדה ולימדה באוניברסיטת ת"א ובמרכז הבינתחומי בהרצליה.