חבר טוב שלי, שעבד במשך כמה שנים בספרית וידאו באחת מערי השרון, סיפר לי לאחרונה שברשת בה עבד היה ידוע, שיום השואה הוא יום מצוין לעסקים. מתברר שהישראלים - צעירים,מבוגרים,ילדים ונשים - עושים כל שביכולתם כדי להימלט משידורי יום הזיכרון בכלי התקשורת, וכל אמצעי קולנועי - קומדיה, דרמה או סרט אקשן כשר ומתקבל בברכה.
זוהי רק דוגמא קטנה, ואולי לא הכי חשובה, לנסיגה במעמדו של יום השואה. יום שאמור היה להיות מצבת זמן בלוח השנה והפך עם השנים לעשרים וארבע שעות, בהן רבים מבני הדור השני, השלישי, והרביעי מחפשים מה לעשות, בניסיון כמעט נואש להימלט מהתכנים אותם מנסה המדינה ושאר פונקציונרים להזריק לתודעה של כולנו.
מדינת ישראל משתמשת ביום השואה כעלה תאנה למחדל המחפיר בחינוך תושבי ישראל למשמעויות וההשלכות של אותו מאורע ההיסטורי. במשך שנים מסרסים בישראל כל אפשרות לדיון אמיתי על לקחי השואה ותחת זאת מתמקדים, בעיקר במערכת החינוך, דווקא בהיבטים הכמעט תעשייתיים של השמדת היהודים. מתברר שגם בנושא חשוב ומכונן זה קל יותר לפנות אל המכנה המשותף הרחב יותר, ולהראות בפעם המי יודע (בפרוטרוט ועל גבול הפורנוגרפיה) כיצד נרצחו היהודים, מאשר לפתח דיון אמיתי על הסיבה מדוע הם נרצחו ומה נעשה, או לא נעשה, כדי לעצור את הפשע המחריד.
תחסכו ממני את המוזיאונים שכל תכליתם היא זעזוע ואת שידורי הזוועות המחזוריים. יש גבול גם ליכולת הספיגה הרגשית של אלו המתעניינים בנושא וחפצים ללמוד, אך מבלי לסבול אחר כך מסיוטים ויזואלים. אינני רוצה גם לראות את מצעדי הלאומנות עם דגלי הענק באמצע מחנות ההשמדה. לדעתי, מי שנעזר בביקורים של בני נוער ובצילוק נפשם הצעירה כדי לחזק עמדות פוליטיות, ראוי לבוז. המדינה כשלה בהחדרת לקחי השואה לחיי היומיום והפכה את יום השואה למנה מרוכזת של רגשות אשמה. ועם רגשות אשמה לא בונים חברה בריאה, שיודעת מאין היא באה אך גם יודעת לאן פניה מועדות ובאיזה אופן היא רוצה להגיע לשם.
יכול להיות שאת הדיון הזה ניתן יהיה לסכם רק לאחר שאחרוני ניצולי השואה ייפרדו מהעולם, שכה התאכזר אליהם ויעברו לעולם שכולו טוב. רק אז, ניתן יהיה לראות - בצורה רציונאלית - האם יום השואה במתכונתו הנוכחית מצליח להנחיל את מורשת השואה עבור אזרחי ישראל. מי בדיוק קבע שיום אחד בשנה, בו כולנו מצווים להתנהל על פי קודים של עצב ויגון, הוא הדרך הנכונה להנחיל ערכים ומשמעויות לעם שלם? האם ריצה של רבבות לוידאומטים אינה מכריחה דיון מחודש בקיבעון ובקנוניזציה שהשתלטה על יום הזיכרון לשואה ולגבורה?
בתקופה בה האנטישמיות והאנטישמיים מרימים את הראש במדינות מערביות, ויש מי שמאיים לחסל את מדינת ישראל על רקע גזעני, חייבים בישראל להתעורר ולנסות לצקת את משמעויות השואה בכל תחומי חיינו ולאורך השנה כולה. לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות של ישראל היו מזכירים בחלק מהבתים את השואה והגבורה בסדר הפסח. יש משהו ראוי ומכובד בכך שבכל אירוע חשוב או חגיגי נזכיר מאיפה באנו ונחשוב לאן אנו רוצים לשאוף. בינתיים כל שנותר הוא להרכין את הראש בצפירה, להיות עצובים כי ככה חונכנו, ולברר בשקט למי יש סרט טוב ליום שני בערב.
* הכותב הוא עורך מהדורת חדשות HOT בדרום.