גבעות בית שמש נעלמות - חלק ב'

אברהם שקד, רכז שמירת הטבע בהרי יהודה של החברה להגנת הטבע מיואש. "זה כמו לנסות להחזיר משחת שיניים שיצאה מהשפורפרת, לך תנסה לעשות עם זה משהו", מעריך שקד את הסיכויים להצלת גבעות בית נטיף, דרומית לבית שמש. השכונה העומדת לקום עליהן, רמת בית שמש ג', נמצאת בשלבי תכנון מתקדמים ביותר, וגורלן נחרץ לטובת היותן "שטח בנוי". עניין של שנים ספורות, כנראה.

"תוכנית הרחבת בית שמש אושרה בראשית שנות התשעים על רקע גל העלייה מברית המועצות, מתוך הלחץ וההיסטריה שנוצרו מכך שלא יהיה להם איפה לגור", משחזר שקד. " היה ברור לכולם, לכל מתכנני ההרחבה, שמדובר בהקרבה במודע של שטח איכותי ונעשו ניסיונות לצמצם את הפגיעה". בסופו של דבר, העולים לא הגיעו לאזור, אך מתוקף תכנית ההרחבה הוקמו רמת בית שמש א' ו-ב', ואושרה הקמת רמת בית שמש ג'. "מגוון אוצרות הטבע - ובמיוחד הארכיאולוגיה - של אזור רמת בית שמש לא היו מוכרים ומובנים עד לפני כעשור, אך כשהתחילו עבודות ההכנה לפיתוח, נתגלה עולם ומלואו", מסביר שקד.

המקרה של רמת בית שמש ג' מעלה סוגייה עקרונית: מדוע להמשיך ולקדם את תוכניות הבנייה?
קבוצת התושבים שהגישה הצעה להפוך את גבעות בית נטיף לגן לאומי נתקלת באטימות מצד משרדי הממשלה והעירייה. כוח האינרציה, שמקדם את התוכניות הללו כבר מעל לעשור ומקרב אותן לאישורן הסופי, חזק כנראה מכל חלופה הגיונית אחרת.

"קשה מאד לעצור את התוכניות הללו. הטענה שצריך לעשות חשיבה היא תמיד נכונה ויכול להיות שבאמת אם עכשיו היינו בפני אישור התוכנית המתאר היא לא היתה מאושרת על כל השטח, כמו שקרה בזמנו", אומר מנחם זלוצקי, ראש אגף שטחים פתוחים במשרד לאיכות הסביבה.

אחד ממובילי המאבק הוא גיל קרסטני, שבחמש שנות מגוריו בבית שמש, הצליח לחולל מהפכה חינוכית וסביבתית ולגבעות הללו חלק מכריע בכך. קרסטני, חבוש בכובע וחולצה לוקאל פטריוטיים, מזכרות מפעילויות סביבתיות שונות שארגן, מגולל את סיפורו כשאנו ישובים בתוך סוכה ב"באר התקווה", החווה האקולוגית שהקים יחד עם קבוצת תלמידים מהעיר.

כשאני מבקשת ממנו למנות בפניי את הפרוייקטים בהם הוא מעורב עכשיו, הוא מתחיל אך מפסיק באמצע. "הפסקתי לספור את מספר מוסדות החינוך שהוא פעיל בהם, יש כל כך הרבה", מעיד עליו צבי וויליצקי, חבר מועצת העיר הממונה על תיק שפ"ע, תעבורה ואיכות הסביבה. כשקרסטני, הדתי-לאומי, עבר עם משפחתו מירושלים לרמת בית שמש, הוא עוד היה שיפוצניק. במרוצת הזמן, מצא עצמו נמשך יותר ויותר ללמוד על הגבעות באזור, ותוך זמן קצר החל גם ללמד עליהן בקהילה. "שיגע אותי הניכור של התושבים לשטח מסביבם", הוא אומר. על חשבונו וזמנו הפרטי, התחיל להעביר שיעורים לתלמידי בתי הספר, לקח אותם לגבעות, ומהר מאד פיתח חזון חינוכי-סביבתי מקיף. משהשיג מימון דרך "קרן קרב" לפעילותו, יכול היה קרסטני להתמסר כל כולו לתפקיד החדש - לחנך את ילדי בית שמש להכיר ולאהוב את האזור שמסביבם.

החווה האקולוגית שהקים, "באר התקווה", כוללת כ-15 דונם של גידולי שדה ועצי פרי. שתי הסוכות העשויות מחומרים ממוחזרים – כפות דקלים, צמיגים ישנים וצינורות – משמשות ככיתת לימוד בטבע. חלק מהגידולים נשתלו על ידי תושבי בית שמש ממוצא אתיופי. "פשוט פניתי לאתיופים המובטלים שיושבים על הברזלים בעיר והצעתי להם לבוא לעבוד כאן", משחזר קרסטני. "במשך כמה חודשים רק עדרנו וסיקלנו וניכשנו. הם באים לכאן כי פה הם מחפשים את הקשר לחיים הקודמים שהיו להם - "פה זה אתיופיה", הם אומרים לי. תארי לך, הפעילות הזו עשתה הדים בקהילה האתיופית, והגיעו אפילו חבר'ה מקריית גת לראות מה קורה".

קרסטני מצביע על לוח מודעות שהציב בפתח החווה, זה בשביל החרדים של רמת בית שמש, הוא אומר. "הם אוהבים לקרוא דברים, אז שמתי להם פה חומר שקשור ביהדות וסביבה". בקיץ שעבר, הוא מספר, הביא לכאן 150 סטודנטים מחו"ל שיבואו לעבוד בחווה. עד היום, הוא מעריך, בשלוש שנות הפעילות של החווה, הממוקמת בשולי השטח המיועד לבנייה, עברו בה לפחות עשרים אלף מבקרים.

כיום פועל קרסטני בבתי ספר רבים בבית שמש ובאזור. "אני לוקח את הילדים לשטח וביחד אנחנו מכשירים שבילים, מאמצים אתרים ארכיאולוגיים ומטפחים אותם. עם קבוצות אחרות אני בונה חממות אקולוגיות בתוך בית הספר, עושה סקרים על ציפורי האזור, או שבונה איתם ביחד תיבות קינון לתנשמות". קרסטני טוען שהוא מרגיש תזוזה חיובית קטנה בכיוון הסביבתי, אך מסרב להתרגש מכך. "אני רץ מרתון, בונה ל10-15 שנה. רק אז אפשר יהיה לראות שינוי ממשי".

את חיצי הביקורת שלו מפנה קרסטני לעבר מה שהוא מכנה "העירייה החמולתית", המקדמת את תוכניות הבנייה בלי להבין את הפוטנציאל העצום הטמון בשימור הגבעות הללו. "יש הרבה אנשים טובים בבית שמש שפשוט התייאשו לאורך הדרך ולא רוצים להתעסק עם העירייה בכלל", הוא אומר בתסכול רב.

בינתיים הוא אינו נח על השמרים וממשיך לפעול במרץ. "קוראים לי החלילן מהמלין", הוא צוחק. "והאמת? אני די נהנה מההגדרה הזו. הילדים פשוט רצים לדבר הזה. זה מגנט, לא מחשבים ולא פירוטכניקה, זה הדבר הכי בסיסי: אדמה, ויש בזה קסם".

הצלע השנייה המובילה את המאבק, האחראית על קשרי החוץ, התכתבויות עם הביורוקרטיה והצדדים הפחות זוהרים, היא ד"ר רפי לטנר, פסיכולוג דתי שעלה לישראל מארה"ב עם משפחתו. עוד שותפים למאבק הם פקיד עירייה (מאיר מלכה, הממונה על קשרי חוץ), חבר מועצת אחד (צבי וויליצקי) וקבוצת חברים.

הגורמים עימם שוחחתי חלוקים בדעתם באשר לסיכויי המאבק. רובם פסימיים, אך יש גם קולות אחרים. "בגילי המתקדם ראיתי אי אילו מצבים חסרי סיכוי שהמציאות עצרה אותם", אומר פרבלוצקי, "גופי התכנון השתנו לטובה - המודעות שלהם היום לשקול מחדש שיקולים סביבתיים היא הרבה יותר גבוהה. לרמת בית שמש אפשר לגייס יותר מזה, אפשר לגייס ציבור, אפשר לעשות רעש. אני קצת יותר אופטימי". כדוגמא למאבק שהצליח, מביא פרבלוצקי את המקרה של "עמק הצבאים" בירושלים.

את גל האופטימיות הזו מצנן גורם בעירייה שסירב להזדהות: "זהו שטח שיכול להכיל מעל 10 אלפים יחידות דיור, שיאכלסו כ-40-50 אלף נפש. מדובר פה על המון כספי ציבור שהושקעו: משרד השיכון שיוזם את הבנייה, משרד התחבורה שאישר מערכת כבישים לשכונות. צריך להסתכל על העניין ברמה הלאומית: זוהי רזרבה חשובה ביותר של קרקע מאושרת לבנייה, המאפשרת בתוך זמן קצר לקלוט גלי עלייה או גל פינוי, למשל. כשמגיעים לראש עיר ואומרים שזו משימה לאומית והנה הצ'ק, אנחנו עושים. אין ראש עיר שיכול להגיד לא לדבר כזה".

וויליצקי לא מסכים. "אם ראש העיר (דניאל וקנין – ש.ו) רוצה – הוא יכול. בסופו של דבר, הלחץ הציבורי זה מה שיכריע, ואף אחד לא אוהב לעצבן את בוחריו".

כך או כך, אנשי המקצוע מסכימים ביניהם כי המאבק המקומי המתנהל כיום אינו מספק. "רשות הטבע והגנים, המשרד לאיכות הסביבה והחברה להגנת הטבע נרדמו או טעו בשמירה ומאז ועד היום הם רדומים", אומר אבי פרלבוצקי. "אם כל אחד ימשיך לגמגם כל אחד לעצמו, לא יקרה כלום. אנו הירוקים לא מספיק חזקים כדי שקולות בודדים באפילה יוליכו מהלך כזה. אם לא תהיה התארגנות – לא יקרה דבר".

אך אם לא תתממש תחזיתו האופטימית של פרלבוצקי, אפשר להתנחם בכך שלשטח צפויות עוד מספר שנים של שקט. אז כדאי ללכת לטייל, ולזכור שאולי, עם ביורוקרטיה קצת פחות נחרצת ומאבק ציבורי קצת יותר נחרץ, עוד היה אפשר להציל משהו.