האויב שבפנים

טלב אל-סנע ממפלגת רע"מ-תע"ל יכהן, ככל הנראה, כחבר בועדת החוץ והביטחון של כנסת ישראל. כידוע, תפקידה של הוועדה נוגע למדיניות החוץ של המדינה, כוחותיה המזוינים וביטחונה. יושבי הוועדה עצמה (ולא רק יושבי תתי הועדות) חשופים לחומרים מסווגים, שלו יגיעו לידי אנשים אשר ביטחון ישראל אינו לנגד עינהם, הם בעל פוטנציאל לפגיעה בביטחון המדינה. הגיוני יהיה להניח, שהאג'נדה של אלו המאיישים את הועדה תעמיד את ביטחון ישראל והעם היושב בציון כדבר החשוב ביותר לפני כל ביטחון של מדינה אחרת.

מפלגתו של טלב אל-סנע, כמו שאר חברי המפלגות הערביות, טוענים שהם אינם פועלים נגד מדינת ישראל אלא למען טובתם המשותפת של העם הפלסטיני והישראלי. ייתכן. לפיכך ניתן לומר, שתפיסת עולמם של הח"כים של רע"ם-תע"ל אינה מתנגשת, לראייתם, עם ביטחון ישראל (אשרי המאמין); אך השאלה היא לא האם היא מתנגשת, או מהי הדרך הנכונה להשיג ביטחון לישראל, השאלה שצריכה להישאל היא - לו תהיה התנגשות בין ביטחון ישראל לביטחון פלסטין, מה יעמוד לנגד עיניי אל-סנע וחבריו בדיוניי הוועדה ולמעשה דיוניי הכנסת ככלל. שלום ישראל? או שלום אחיהם הפלסטינים וממשלת הטרור שהם בחרו לעצמם?

חבר כנסת ישראל אברהים צרצור, מספר אחד במפלגת רע"ם-תע"ל, היה מאוד ברור בהתבטאויותיו בעברית בטלוויזיה הישראלית: "אנחנו, כחלק מהעם הפלסטיני, מתנגדים לכל פעולה ישראלית שעלולה להביא להתגברות הטרור". האם לאור הנאמנות הסותרת (ולא הכפולה) של חברי הכנסת הפלסטינים, תפקידה של הועדה כגורם משפיע על צמצום הטרור הפלסטיני, לא עלולה להיפגע? האם חבר כנסת פלסטיני שייחשף לחומריי מודיעין מסווגים, ומצהיר שטובת העם הפלסטיני היא שמכתיבה את פעולותיו, לא יישאף להרתם דווקא לטובת הצד הפלסטיני בסכסוך? האם מופרך להניח כי טאלב אל-סנע יימסור, בפגישה זו או אחרת עם חברי ממשלת החמאס, פרטים שעלולים לפגוע במדינת ישראל ואזרחיה, בשל מחויבותו לעם הפלסטיני?

שאלה אותה צריך לשאול את עצמו כל אזרח ישראלי, היא האם נוכחותו של חבר הכנסת אל-סנע בוועדת החוץ והביטחון באמת משרה עליו ביטחון, או מעוררת בו חלחלה? שהרי לחבר כנסת המגדיר את עצמו כמחוייב למדינה או לאום אחר חוץ מאשר למדינת ישראל, אין מקום באף ועדה או משרד ממשלתי החשופים לחומר מסווג שעלול לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל לו יגיע לידי גורמים עויינים. אבסורד נוסף הוא העלמת העין מקיומם של קשריי ידידות ותמיכה של ח"כים בארגוני טרור המצדיקים את רצח אזרחיי מדינתם מבלי שתהיינה השלכות משפטיות על המשך כהונתם בכנסת ישראל . וזה כלל לא משנה אם הם יהודים, ערבים, או נוצרים. המקרה האחרון של המפגש המלבב בין חברי מפלגת תע"ל-רע"מ עם בכירי חמאס כגון אבו טיר, כל זאת יממה לאחר פיגוע טרור רצחני שבוצע בתמיכה אפריורית ורטרואקטיבית של ממשלת הטרור של חמאס, שכלל אינה מכירה בזכות קיומה של המדינה היהודית, רק ממחיש את גודל האבסורד; צרצור לא יכל למצוא זמן גרוע יותר לאחוז ידיים ולשחק "שבע דקות בגן עדן" מול מצלמות הטלוויזיה עם חבר הפרלמנט הפלסטיני ומספר שניים מטעם תנועת החמאס וממשלת הטרור הפלשתינית, אבו-טיר.

ובכל זאת, למרות תחושת הקבס העזה, שמחתי למצוא סעיף מאוד מרכזי באידיאולוגיה של מפלגת תע"ל-רע"ם שאני מסכים עימו לחלוטין. מתברר שמצע מפלגת הסחבקים של הנייה וממשלת החמאס קורא ל"השגת שלום צודק ובר-קיימא בין ישראל ושכנותיה, שיתבסס על העקרון של שתי מדינות לשני עמים - הישראלי והפלסטיני". והנה גם אני, כמותם, תומך בשלום, הפרדה, בלי "כיבוש" ובלי טרור. למעשה, כל פגישה של פלסטינים אזרחי ישראל עם חמאסניקים, עם בכירי חיזבאללה, כל צעדה באום אל פאחם הקוראת לשאהידים לעלות על ירושלים בעידוד התנועה האיסלאמית שהיא ממייסדות המפלגה, כל תמונה מחוייכת של ח"כים פלסטינים לאחר פיגוע רצחני אוחזים ידיים עם שונאיי ישראל, כל התבטאות אוהדת כלפי טרוריסטים מביאה אותי למסקנה המתבקשת - שגם אני, כמו חברי הכנסת הפלסטינים - צרצור, טיבי, וא-סנע, מעוניין בשתי מדינות לשני עמים: מדינה אחת לעם ישראל בה יושבים ישראלים-ציוניים, דרוזים, יהודים, צ'רקסים, בדואים, נוצרים ומוסלמים, ומדינה אחת לעם הפלסטיני ואיתו צרצור, טיבי, א-סנע וכל חבריהם היושבים בפרלמנט לא להם ובועדות לא להם. מי ייתן.