תודה לאל שפסח נגמר

מכל החגים והמועדים, פסח הוא ללא ספק השנוא עלי ביותר. מדי שנה, כשמתקרב מוצאי החג השני, אני חש הקלה עצומה, ומודה לאל ששרדתי בחיים חג נוסף. וזו לא משימה פשוטה בכלל.

הררי מלים כבר נכתבו על ליל הסדר עצמו, אותה התכנסות כפויה ומעיקה, על ההגדה המוזרה והמתסכלת ועל הארוחה האימתנית שבמרכזה. וכל שנה מחדש אני מוצא עצמי סביב אותו שולחן, באותו מקום בדיוק, ומבטיח שהשנה תהיה זו הפעם האחרונה. וכל שנה מחדש מבטיח את אותה הבטחה, כשברקע קולות רמים תוהים מה עשה אותו גדי לשונרא.

לא רק ליל הסדר מפריע לי. גם ובעיקר האיסור הפגאני והמיותר על אכילת "חמץ" (עוד אחת משלל המילים המעצבנות שהחג הזה מביא איתו. ע"ע 'אפיקומן' ו'קושיות'). בתור צמחוני, גם בימים כתיקונם אין לי אופציות רבות מדי מתוכן אני יכול לברור מה להכניס לפה, כך שאם לוקחים לי את הפיתה והפסטה, אני נותר עם ברוקולי ומעט חסה. ובאיזו חוצפה, לעזאזל, בסופר השכונתי שלי מעיזים לכסות את מחלקת הלחמים, כאילו היה מדובר ברעל?

אך יותר מכל, מרגיזים אותי החילונים, שמספרים בגאווה שהם "לא אוכלים חמץ בפסח". מדובר, כמעט תמיד, באותם אנשים שגם צמים ביום כיפור. שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם מסורת ועם מי שמרגיש צורך להתחבר למקורות שלו. אבל יש משהו קצת דבילי ומשונה בהתנזרות כפויה מלחם או בצום מעיק, רק כדי לרוץ לספר לח'ברה.

גם שלל הפסטיבלים והאירועים ההמוניים שמתרגשים עלינו בכל שמורה אומללה וסביב כל שלולית דלוחה, עת מתאספים במהלך חול המועד המוני בית ישראל, על ילדיהם ושקיות הזבל, כדי להרגיש ש"יצאנו מהבית". הנגזרת הראשונה מכך הם פקקים אינסופיים בכל מקום וערימות של זבל, בעיקר אנושי, ולכלוך.

ואם כל זה לא מספיק, פסח הוא מהחגים המשונים האלה, שכוללים גם את המונח הנוראי המתקרא "חג שני". אם לא הספקתם להיגעל מהראשון, ומחול המועד שאחריו, ומסוף השבוע שלפניו ואחריו, קיבלתם גם חג שני, במחיר מבצע, כדי להבין כמה אתם באמת מתגעגעים לימי החול.