כי גרה הייתי בארץ ישראל

קודם כל אני רוצה לפתוח את הטור הזה בחג פסח שמח לכל בית ישראל.

אני בת 17 ובת לעובדים זרים. היגרנו לישראל לפני כ-7 שנים מדרום אמריקה, במטרה למצוא לנו פרנסה ועתיד טובים יותר. במדינה שבה התגוררנו היו לנו הרבה חובות וההורים שלי רצו לעשות כסף כדי להחזיר אותם, ואז נוכל גם אנחנו לחזור לשם. כשעזבתי את ארצי עזבתי מאחור את המשפחה היקרה שלי בתקווה שאני לראות אותם בקרוב, הייתי ילדה קטנה, לא הבנתי מה זה...

וככה חלף הזמן, ולאט לאט התחלתי לבנות לעצמי חיים פה. הגעתי כילדה קטנה ותמימה שרק חשבה מתי תחזור לראות את ארצה ואת משפחתה. והיום, אחרי שבע שנים אני עוד כאן. התבגרתי מאז, עברתי המון חוויות לצד חברים ומשפחה פה.

היום אני לומדת בתיכון, אחרי שכבר השארתי מאחורי את היסודי וחטיבה הישראלים, ויחד עם זאת עוד שומרת לי חברים מאותן תקופות. יש לי המון חברים כאן, חלומות ושאיפות - לשרת בצה"ל, קרבית ב"ה, ואחר כך לנסוע לטיול בדרום אמריקה (אבל רק לבקר ולחזור לכאן) - וכל זה אני רוצה שיקרה לי כאן, בארץ שלמדתי לאהוב ולכבד, בארץ ישראל.

אני מתארת לעצמי שאת הסיפורים האלה כבר שמעתם, ותמיד יש אחד שיותר נוגע ללב והשני אולי לא כל כך. אבל יש משהו יוצא דופן בכולם כי כמו שאומרים, "כל אחד והסיפור שלו...". והסיפור שלי הוא שאני חיה בעצם בשני עולמות שונים אך זהים. כי בסביבה שבה אני חיה אף אחד לא יודע, חוץ מהורי והאחים שלי כמובן, על המצב הנוכחי שלנו בארץ. כשהייתי קטנה לא היה אכפת לי להגיד שהיגרנו, אבל אמא שלי אמרה לי לא להגיד את זה, כי אולי יישלחו אלינו משטרה, שכבר תפסה כמה פעמים את אמא שלי, אבל למזלנו שיחררה. וככה לא גיליתי לאף אחד וזה הפך לסוד גדול ועצום, שאסור לגלות.

מצד אחד אני חייה חיים רגילים של כל נערה כאן בישראל,יש לי חברים שאני מאוד אוהבת ומבלה איתם, אני לומדת בבית ספר רגיל ומנסה לתת את המקסימום שלי בלימודים. בנוסף אני נמצאת בקורסים ועובדת. אני עוברת עכשיו את התקופה, שלפי דעתי היא הכי טובה בחיים, גיל ההתבגרות. גיל שמתחילים להבין יותר דברים, לגלות דברים חדשים שלא היו מוכרים לנו, מתחילים לבנות חיים לאט לאט, ומפתחים חלומות על משפחה, עבודה וכו'...

ומצד שני יש את המציאות הכואבת שלי, שכאמור אף אחד לא יודע עליה: להיות בת לעובדים זרים בישראל, ללא שום זכויות, רק עם פחד שאולי מחר אני לא אתעורר פה, ואצטרך לעזוב את מה שכבר בניתי כאן, לעזוב את החלומות שלי.

ההתמודדות היומיומית עם זה היא קשה, במיוחד בגלל שאני לא מרגישה שונה מאף אחד פה, ואני עדיין לא מבינה איך אפשר לעשות בכלל הבדל בינינו כי אנו לא "יהודים". זה טעות, כי אף אחד לא יכול לדעת מה אני בעצם מרגישה. אין הבדל ביני לבין כל יהודי בארץ, משום שאני יהודיה לכל דבר: אני אוהבת את ארצי הקטנה ואת האנשים החמים שיש כאן, מקיימת מצוות, מעריכה את עם ישראל ששרד את כל הדברים הנוראים שקרו בהיסטוריה, ואנחנו עדיין פה כדי לספר לדורות הבאים את מה שעברנו ושלא נשכח שאנו עוד עומדים על הרגליים אחריי הכל. גם אם הרקע של משפחתי אינו יהודי, אני חוגגת את החגים ומאוד קשורה לארץ, וכמו שאתם רואים, עוברת סיוט יומיומי שאני רוצה שיגמר. אני רוצה לקבל את המעמד שמגיע לי ולהיות חוקית בארץ וככה להגשים את חלומותיי. למרות שלא נולדתי כאן אני רוצה שכאן יוולדו לי ילדיי, אני מרגישה שאין לי ארץ אחרת. אולי פעם היתה לי, אבל עכשיו אני כבר לא מכירה מקום אחר.

ולכן אני היום נמצאת במלחמה על הזכויות שלי, כדי שלא להיות מגורשת בגלל השאיפות והחלומות שיש לי כאן. אני לא מדמיינת את עצמי מחוץ לישראל, אבל אני מתעוררת כל יום לחיים אפורים בגלל המצב שלנו בארץ, ויחד עם זאת חיה חיים מלאים בצבעים בגלל החלום שעוד קיים אצלי ולא מאבדת תקווה.

וזה מה שמחזיק אותי התקווה, התקווה שהסיפור שלי יגיע ללב שלכם... ואחד ועוד אחד יהפכו לשרשרת גדולה ותומכת שיוכלו לעזור לילדה שמרגישה יהודיה, ורוצה להשאיר את הצד האפור ולהתעורר רק עם הצבעוני.