להתנתק גם מהגליל?

הבה נבחן תרחיש לא בלתי-אפשרי למלחמת השחרור: מלחמת השחרור יכולה היתה להסתיים גם בגבולות אחרים מכפי שהסתיימה, למשל כשדווקא הגליל כבוש בידי הערבים ואילו יהודה ושומרון בידי ישראל. אם כעבור 19 שנים היתה ישראל יוצאת למלחמת ששת הימים מתוך קווים אלה והמלחמה היתה מסתיימת בקווים שבהם הסתיימה, מה היו המינוחים שבהם היינו משתמשים?

אזורי יהודה ושומרון היו נחשבים אז לחלקים טבעיים של מדינת ישראל; הם היו נקראים בשמותיהם הגיאוגרפיים-ההיסטוריים ולא בכינויים המעוותים "שטחים" או "גדה"; כל ישוב יהודי בהם היה כשר למהדרין; אריאל ואוניברסיטה בה היו מובנות מאליהן; קק"ל היתה עוסקת בייהוד יהודה והשומרון; התושבים הערביים בחבלים אלה היו אזרחי ישראל; איש לא היה מעלה בדעתו להתנתק מהם כדי להציב "גבולות קבע" למדינה יהודית ודמוקרטית.

ומה בגליל (או בנגב)? הוא היה נחשב ל"שטחים כבושים"; כל ישוב יהודי בהם היה "התנחלות" המיועדת לטרנספר; כרמיאל ואוניברסיטה בה היו פסולות בתכלית; קק"ל היתה נמנעת ממילוי שליחותה הלאומית ב"שטחים" אלה; התושבים הערביים בחבלים אלה היו נקראים "פלסטינים"; השמאל בראשות אולמרט היה חותר להתנתק מהגליל כדי להציב "גבולות קבע" למדינה יהודית ודמוקרטית.

מה גרם אם כך להתייחסות השונה של ממשלות ישראל ורבים מאזרחיה – ובעקבותיהם "העולם" – ליהודה ושומרון מצד אחד, ולגליל (ולנגב) מצד שני? כל ההבדל נובע מאותן 19 שנים בין 1948 ל-1967, שבהן חבלי יהודה ושומרון היו כבושים בידי הערבים, בעוד הגליל היה בידי ישראל. האם 19 שנים – חצי אחוז בלבד מההיסטוריה של עם ישראל – יכולות או צריכות להכתיב התייחסות שונה לחבל זה או אחר בפיסת האדמה הקטנה של ארץ ישראל המערבית?

שורש הרע של כל תוכניות "הפתרון" השונות המתבססות על התייחסות שונה ליהודים/לערבים בגליל, בהשוואה ליהודים/לערבים ביהודה ושומרון הוא האבחנה שהן יוצרות, כאילו קיימים 2 סוגי יהודים ו-2 סוגי ערבים. לפיכך גם כל "הפתרונות" המוצעים, כולל חלוקה חד-צדדית או דו-צדדית, הם בלתי סבירים ונדונים לכישלון. ספק אם בכלל קיים פתרון בדורנו. גם הרעיון של "הם שם ואנחנו פה" נדון לכישלון כשהמצדדים בו מתכוונים בעצם ל"הם שם והם פה", וכאשר רק אוכלוסיה אחת תיעקר מבתיה.

אם בכלל קיים פתרון למציאות הסבוכה, וכאמור לא מדובר בדורנו, הוא חייב להיות מבוסס על הפרדה בין דמוגרפיה לדמוקרטיה: אף אוכלוסיה לא תיעקר מבתיה, אבל זכויותיה הדמוקרטיות של אוכלוסיה אחת תמומשנה בכנסת בירושלים, ואילו זכויותיה הדמוקרטיות של האוכלוסייה האחרת תיושמנה בפרלמנט ברבת-עמון.

במקום להתייחס לניתוחים סבירים ושפויים (כמו של האלוף נווה, למשל) בדבר עתידו האפשרי של השלטון ההאשמי במדינה הפלסטינית שממזרח לירדן, אנו עדים שוב ושוב למצב שבו סוקלים את השליח. מנגד, התבטאויותיה של שרת החוץ, למשל, הדוגלת בהחמרת המציאות הדמוגרפית ע"י התרת כניסתם של פליטים ערביים ליהודה ושומרון, מעידות על אי-נכונות לחשוב על הפתרון היחיד שאולי ניתן ליישום, אם וכאשר תחזית כמו זו של נווה תתגשם.

רק התייחסות עקבית וניתוח נכון עשויים אולי להביא, בהדרגה ובסבלנות, לפתרון המצב הסבוך בארץ ישראל השלמה באמת, כלומר המערבית והמזרחית, על 2 האוכלוסיות שבהן. ה"חזון" של 2 מדינות ל-2 עמים ייתכן רק אם יתייחס ל-2 גדות הירדן, ולא למערבית בלבד. לעומת זאת, התמקדות חסרת סבלנות והיגיון ברעיונות של חלוקה ו"הינתקות" – "התכנסות" לפי מכבסת המלים המעודכנת, שאינה אלא התכווצות מאחורי גדר שאינה נותנת כל ביטחון - רק בארץ ישראל המערבית ועל-פי קווים חסרי משמעות ("הקו הירוק", או גדר "הביטחון" הצמודה אליו כמעט) נידונות מראש לכישלון.

* הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005.