כשמסתכלים על ההיסטוריה של הניו יורק מטס בליגת הבייסבול, לא רואים משהו יוצא דופן. קבוצה צעירה יחסית, שנוסדה רק ב-1962 כמי שתמלא את החלל שהשאירו הדודג'רס והג'איינטס בעקבות עזיבתן את העיר בסוף שנות החמישים. ב-44 שנות קיומם, המטס זכו פעמיים בוורלד סירייס (1969, 1986), וכשמסתכלים על קבוצות כמו הרד סוקס והוייט סוקס, שרק בשנתיים האחרונות קברו בצורת ארוכה של כמעט מאה שלמה עם תואר, זה מאזן מכובד לכל הדעות. מעבר לכך, היו להם הופעות פלייאוף פה ושם, האחרונה שבהן, ב-2000, הביאה אותם לוורלד סירייס, שם נוצחו על ידי היאנקיז.
וזו בדיוק הבעיה של המטס בשני העשורים האחרונים: הם לא מריחים ולא מסריחים, הם פשוט הפכו לקבוצה לא רלוונטית. התקשורת הניו יורקית נהגה להתייחס אליהם עד שמגיע אפריל. מפתיחת העונה הבמה הייתה כולה של החבר'ה של סטיינברנר, כשכולם לוקחים בחשבון שמתישהו בין יוני לאוגוסט, החבר'ה מ"שיי סטדיום" ימצאו עצמם שוב נאבקים על משהו שנע בין סיכויי ויילד קארד קלושים למחשבות על בנייה לעונה הבאה.
בעשר השנים האחרונות המטס הפכו לבית קברות לשחקני בייסבול. להוציא את הרכישות המצוינות של מייק פיאצה ואל לייטר מפלורידה, היו להם נפילות קולוסאליות עם שחקנים שהיו שמות בעברם ובאו להוציא עוד כמה גרושים לפנסיה, כמו רובי אלומאר, אחד האינפילדרים הטובים בהיסטוריה, או מו וון שלא השלים עם הפרישה עד שנחת בקווינס וזכה לחוזה של 42 מיליון דולר. ב-2003 נחת שם טום גלאווין בן ה-37, עם חוזה של יותר מעשרה מיליון דולר לעונה לארבע שנים. המנטרה הייתה ברורה: רוצה פנסיה? חכה לטלפון של ג'ים דוקט, מנכ"ל המטס. הצ'ק בדרך.
כדי להבין כמה עגום היה מצבם של המטס, יש להצביע גם על החלוקה הדמוגרפית בניו יורק. היחס בין המטס ליאנקיז הוא לא היחס בין מכבי והפועל ת"א או בין סלטיק והריינג'רס, הוא יותר דומה לחלוקה בין ברצלונה ואספניול. קבוצה קטנה ששולטת על פלך בעיר ועל חלקים מניו ג'רזי, כשמולה אחת מקבוצות השוק הגדולות בעולם. בתנאים הללו, לא פלא שמי שמגיע מודע לעובדה שהוא לוקח על עצמו סיכון מקצועי ורוצה הרבה כסף עבור זה.
אימפריה קטנה דוברת ספרדית
לאחר עונת 2004 הגיע עומאר מינאייה למטס והחליף את דוקט בעמדת המנכ"ל. הקסם של מינאייה בעיני הבעלים, פרד ווילפון, היה כפול: לא רק שהוא הביא את מונטריאול אקספוס, קבוצה ללא מסורת וקהל, להישגים גדולים יחסית לשוק הנטוש שלה, הוא ניו יורק שגדל כאוהד מטס ויותר מכך - הוא מהרפובליקה הדומיניקנית והאיש שגילה את סמי סוסה.
ההשפעה של מינאייה הייתה מיידית, כשמיד לאחר הגעתו לקבוצה נחת בה פדרו מרטינז, שהגיע היישר מבוסטון במהלך שעורר שאון גדול. הרד סוקס לא רצו לתת לפדרו חוזה לארבע שנים, המטס סיפקו לו 53 מיליון דולר והדרך ל"שיי" הייתה קצרה. יחד איתו הגיע קרלוס בלטראן, מי שנחשב בעיני רבים לסנטר פילדר הטוב בליגה, תמורת חוזה מפלצתי של 119 מיליון דולר לשבע שנים. לפני פתיחת העונה שעברה נראה היה שניו יורק הולכת שוב לאבדון הכלכלי והמקצועי שווילפון כל כך רגיל אליו. בעוד פדרו נתן עונה טובה מאוד, כשהוא מסתגל מהר ל-NL, חטיבה שקל יותר פיזית להגיש בה מה-AL, המספרים של בלטראן דעכו, אבל לכולם היה ברור שבמקרה זה זו תסמונת השנה הראשונה בניו יורק, כי עם הלחץ והמעבר לאור הזרקורים, בדרך כלל קשה מאוד לתת שם תוצרת.
המהלכים הלו של מינאייה נראו כשפיכת כסף, וגם היום, כשהחוזים עדיין בתחילתם, קשה לשפוט אותם כהצלחה, אם כי בלטראן פתח היטב את העונה ופדרו, כל עוד הוא בריא, הוא מניה בטוחה. המנכ"ל עשה בעונה שעברה ובתחילת העונה הנוכחית כמה צעדים נועזים ביותר, שעשויים היו להפוך אותו לגאון או לקבע את מעמדו כאייזיאה תומאס של הבייסבול. כרגע, לפחות נראה שהוא בדרך הנכונה למעלה.
ליינאפ מפחיד
המטס של 2006 פתחו היטב את העונה (נכון לכתיבת שורות אלה, מאזן של 1:6). נראה שכל החוליות שלהם מאוישות היטב. בעמדת התופס הוחלף פיאצה, שכבר לא היה מסוגל לפסול גנבי בסיסים, בפול לו דוקה הזריז. קרלוס דלגאדו הגיע לבסיס הראשון ויחד עם קליף פלויד ובלטראן יספק עוצמה על הצלחת. תוסיפו לכך את דייויד רייט, שגדל להיות אחד משחקני הבסיס השלישי הטובים בחטיבה, ואת קסאווייר ניידי, שבא מסן דייגו ומשמש גם הוא איום תמידי, ותקבלו הרכב משובח.
רייט עלה מחוות גידול טובה, שיש לזקוף לזכותו של דוקט. באותה חווה גדלו גם ארון הילמן, מגיש עם סטאף שנראה אלקטרוני, ובראיין בניסטר, שפורץ כרוקי ובשתי פתיחות הראה יכולת מרשימה וכבר, עוד לפני הפתיחה, הוכרז כמועמד מוביל לתואר רוקי העונה. הילמן עושה מהבולפן עבודה מצוינת בהכנה לקלוזר, בניסטר השתחל לרוטציה הפותחת, בה נמצאים גם מרטינז, גלאווין (חצי שני מעולה בעונה שעברה ופתיחה טובה לנוכחית), ויקטור זמבראנו, מגיש שלעתים חושב שהוא באינתיפאדה ומפוצץ חובטים על ימין ועל שמאל, וסטיב טראקסל הותיק, שפותח את העונה בריא ומתלבש היטב על משבצות 3-5 של המגישים. את החוליה סוגר הקלוזר, בילי וגנר, שמאלי אימתני שהגיע בתחילת העונה והחליף את בריידן לופר המצחיק. הכדורים שלו יכולים לעבור את ה-100 מייל לשעה. ביחס למה שנמצא בליגה וגם כקבוצה בפני עצמה, זה נראה הרכב לא רע בכלל.
ומה עכשיו?
הסופרלטיבים שמורעפים על המטס בימים האלה עלולים לעשות במהרה פרסה כפי שקרה בשש השנים האחרונות. לחבורה הזו יש עדיין הרבה מה להוכיח, וכבר למדנו שבעונה בה משוחקים 162 משחקים, בלתי אפשרי לחזות את המחר. אבל אם הרוטציה, ובמיוחד מרטינז, גלאווין וטראקסל, תישאר בריאה - השמיים יכולים להיות הגבול.
מי שייך לאוהדי המטס? בראש ובראשונה, ג'רי סיינפלד, שנחשב לאוהד מספר 1 שלהם. גם מגיש הטלוויזיה ג'ון סטיוארט, הסטנדאפיסט ג'ון לגוויזאמו, השחקנית סוזן סראנדון, השחקן טים רובינס, הסופר פול אוסטר, השחקן ריי רומנו, מגיש הטלוויזיה ביל או'ריילי. ריצ'רד ניקסון, נשיא ארה"ב בפרשת ווטרגייט, היה מבקר בקביעות במשחקי הקבוצה (מפתיע לאור העובדה שגם ג'ורג' סטיינברנר, בעלי היאנקיז, הורשע באותה פרשה).
