עבדים היינו ונהיה

דרושה צעירה נאה, רזה וגבוהה, תושבת המרכז, לעבודה בשעות בלתי מוגבלות.

דרוש גאון מחשבים, אחרי שרות צבאי, לחברת הייטק מתפתחת...

אבל אף מילה לא תמצאו במודעות הדרושים בעיתון, על זכויות העובד/ת הפוטנציאלי. גם כשתגיעו למקום העבודה, לראיון ראשוני, לא יקבלו בעין יפה את דרישתכם לחוזה עבודה על פי חוק. אם תעמדו יתר על המידה על זכויותיכם כעובדים, לא בטוח שירצו להתעסק איתכם ולקיים מולכם יחסי עובד-מעביד.

כוח העבודה בישראל מונה היום קרוב ל-2,600,000 עובדים. מתוכם, על פי הערכות שונות, 40% משתכרים שכר מינימום. קרוב ל-20% מהעובדים משתכרים פחות משכר המינימום, כשהם מועסקים במשרות חלקיות ומלאות.

שוק העבודה הישראלי הוא נוקשה ואימתני משהו. אם אתה לא צעיר ונמרץ, אין סיכוי גדול שתמצא עבודה ואם אתה כבר עובד - יחפשו עבורך את הדלת כדי שלא תעיק על המערכת, הבעלים והמנהלים עטורי מצנחי הזהב והאופציות, כשיגיע מועד תשלום הפיצויים ו/או פנסיה עתידית.

בצרפת הושק לא מכבר חוק חדש המקל על מעסיקים לפטר עובדים צעירים עד גיל 26, ללא הודעה מראש או נימוק. החוק, שמטרתו הייתה להגמיש את חוקי העבודה, פגע בביטחון התעסוקתי של הסטודנטים וצעירי המדינה. אלו האחרונים הצביעו ברגליים בהפגנות חסרות תקדים. ההפגנות שהפכו למהומות רבתי, החלו בפריס והגיעו – כאש בשדה קוצים - עד לשולי הפריפריה ושודרו ברחבי העולם.

לאחר חודשיים של מחאות הסטודנטים ואיגודי העובדים, ניצח חוסנו של הציבור ולכידותו. לכך נוספה הפגיעה בפופולאריות של נשיא צרפת, ז'אק שיראק, והיא שהביאה, בסופו של דבר, לנסיגתו אחורה ולהחלטה הלא פשוטה מבחינתו שביטלה את החוק.

בישראל, הכרסום במעמד העובדים מתרחש יום-יום, שעה-שעה, ולא רק כלפי עובדים זרים. גם כלפי ישראלים בכל גיל, מצב וסקטור. אלא שבארץ לא ראינו מצבים שבהם העובדים הלא מאורגנים (אלו שאינם משתייכים לסקטורים כמו: תעשיות מאורגנות, עובדי נמלים, עובדי מדינה וכו') התארגנו והפגינו ברחובות בשל העדר הגנה וזכויות אלמנטריות. קשה גם להבטיח שנראה הפגנות של עובדים לא מאוגדים במטרה להשיג זכויות מינימום, המגיעות להם מעצם היותם עובדים במדינה דמוקרטית שבה חוקת העבודה שרירה וקיימת אך לא ממש נאכפת.

ובנתיים, מי ישמור על זכויות העובדים?

כל אחד יודע, כי על העובדים במדינת ישראל חלים חוקי המגן המגדירים את זכויותיהם ומחייבים את המעבידים. לחוקים אלו יש משמעות כספית המאדירה את משכורת המינימום שיש לשלם לעובד. כך למשל, חוק חופשה שנתית, דמי מחלה, חוק פיצויי פיטורין ועוד. בנוסף, חלים על העובדים במדינת ישראל צווי הרחבה המחייבים תשלום תוספת יוקר, דמי הבראה ותשלום הוצאות נסיעה. זאת ועוד, לכל ענף יש את צווי ההרחבה הספציפיים המטיבים עם שכר העובד.

מסתבר שלמציאות יש כללים משלה: העדר אכיפה מלאה של חוק שכר מינימום ותוספותיו, כמו גם העדר רצון מצד העובדים לנהל מאבק מול מעבידים מחשש לפגיעה בשמם והסיכון במציאת מקום עבודה חלופי. לכך מצטרף הקושי של רבים מהם להתמודד מול המעביד במסגרת בתי הדין לעבודה - מחשש לאיבוד מקום עבודה. גם הצורך בתשלום שכר טרחה, אמון במערכת המשפטית והיגררותם של ההליכים המשפטיים, עושים את שלהם.

אין זה סוד, שרבים מהעובדים משתכרים מתחת לשכר המינימום. הפגיעים יותר הן נשים, עולים וצעירים בעלי השכלה נמוכה. כך גם לגבי עובדים זרים וערבים וכמובן- עובדי חברות כח אדם. יוצא איפוא, שמי שלא ממש מבין ומכיר בזכויותיו - מתקשה לעמוד עליהן.

מכאן, עובדים רבים שאינם נמצאים היום במעגל העוני ייכנסו אליו ואף יצנחו הרבה מתחתיו אחרי פרישתם ממעגל העבודה. הסיבה: הם לא הצליחו בשנות עבודתם לצבור מספיק שנות וותק כדי לקבל קיצבת פנסיה ראויה בעת זקנתם. חלקם האחר עבד ללא תנאים מינימלים ומכאן מצוקתם והישענותם על רשויות הסעד והביטוח הלאומי. לאלו מצטרפים עובדי החוזים האישיים ואמצעי תשלום אחרים, שאינם מובטחים ומבוטחים לעת פרישה.

עד כמה שידוע, מחצית מהעובדים במשק אינם מבוטחים בביטוח פנסיוני והתוצאה נראית לעין לא רק בתור לתרופות בקופת החולים, אלא גם בשיירת מבקשי סל מזון מינימלי לימי חג וחול.

לכן מגיע ה"שאפו" לצעירי צרפת. שיחקתם אותה ולוואי שגם פועלי ישראל ילמדו מכם הלכות מאבק על זכויות המינימום שיש לעובדים במדינה דמוקרטית.

ובלי מילה על פוליטיקה וקואליציה אי אפשר ומכאן – התקווה שמצעו של עמיר פרץ יפרוץ ויקדם את מעמד העובד נטול האופציות ומצנחי הזהב. 1000 דולר שכר מינימום אינו דבר שבשמיים. עבדים - היינו לפרעה במצרים, לא במדינת ישראל.

* הכותבת היא עו"ד ונציגת עובדים בבתי הדין לעבודה.