את החמץ בפסח אסור לאכול וגם אסור להשאיר ברשות היהודים הכשרים, ולכן כבר מזמן נקבע שיש למכור אותו לנוכרי. כך, אנו עדים כל שנה לטקס בו נמכר החמץ של המדינה ל"גוי" תורן. במקרה כזה, קבעו החכמים, שגם אם יראה היהודי חמץ בפסח, הרי שאין בעיה כי האיסור הוא בראיית חמץ של יהודים ולא של גוי. או בלשון הגמרא: "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נוכרי ושל הפקר" (פסחים ה,י). לכן מי שברשותו מלאי של חמץ, שביעורו גורם לו הפסד כספי או שממש בא לו שהחמץ יישאר אצלו לשניה שבה יוצא הפסח - הוא יכול למכור את החמץ לנוכרי.
תוקפה של מכירת החמץ הוא משפטי לכל דבר: הנוכרי משלם עבור החמץ שהועבר אליו, ובמקביל מתחייב לשוב ולמוכרו בתום ימי הפסח לבעליו הקודמים. את המכירה עושה כל יהודי שיש ברשותו שיירי חמץ באמצעות חתימה על כתב הרשאה, הנמצא בידי הרב המקומי ומציין את הכתובת ואת המקום שבו החמץ נמצא. כתב ההרשאה מסמיך את הרב להוציא את החמץ מרשותו ולמוכרו לנוכרי. הנוכרי שלנו בעשור האחרון הוא חוסיין איסמעיל ג'אבר, תושב אבו-גוש. מדי ערב פסח הוא קונה את החמץ של המדינה ומחזירו לידנו לאחר צאת החג.
כמה שווה כל החמץ של המדינה? בעיקרון הרבנות תמחרה אותו ב-150 מיליון דולר. אבל אתם יכולים להירגע. ג'אבר משלם רק "על החשבון" מעין מקדמה של 20,000 שקלים ובתמורה מתחייב להחזיר את החמץ. למה דווקא הוא קונה אותו? לא ברור. מבירור של וואלה! חדשות עם הרבנות הראשית התגלה כי הוא נחשב "קונה נאמן". כן. ככה הגדירו אותו ברבנות. שאלנו מה יקרה אם מישהו אחר רוצה לקנות את החמץ, ואם אותו ג'אבר יגייס פתאום 150 מיליון דולר ויחליט לשמור אצלו את כל הלחם של המדינה? ברבנות לא מודאגים. הוא הרי "קונה נאמן".
שאלת תם: כמה עולה החמץ של המדינה?
12.4.2006 / 14:00