פלסטין מחכה לטיבי

"שתי מדינות לשני עמים" - נאה דורש נאה מקיים. האקדמיה מאז ומעולם החדירה לנו לראש שאין דבר כזה ערבים-ישראלים, יש "פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית". האמינו לי, אני יודע. השכלתי לא מעט ממרצים שונאי ישראל במהלך שנותיי באוניברסיטה. לשם שינוי אני מסכים איתם לחלוטין, מצעדי "מיליון השאהידים על ירושלים" ו"בדם ורוח נפדך י'פלסטין" וימי אדמה למיניהם, מעבר לכך ששכנעו אותי בכך, גם לא בדיוק גורמים לי לתחושה נעימה בלב, בייחוד כשאני עולה על אוטובוסים.

לא אפיל אף אחד מהכיסא באומרי, כי נאמנותם של הפלסטינים אזרחי ישראל נתונה לעמם היושב בשטחים ובירדן ולא למדינת העם היהודי. זוהי הכללה, בוודאי, אך יוצאי הדופן הם מיעוט בלבד מקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. אין בדברים אלו לרמז שהם פועלים באופן אקטיבי על מנת לסייע לאחיהם, אוייבינו, במלחמתם ובטרור נגדנו. היו אמנם משלוחי כספים לילדי השאהידים באמצעות התנועה האיסלאמית, ופה ושם סיוע למחבלים שניתן על ידי בודדים, ע"י עשבים שוטים בקירבם, ממש כשם שיש כאלו בקירבינו. אך בפועל, הם השתדלו והצליחו לתמוך מורלית ומילולית באחיהם הפלסטינים מבלי לתרגם את תמיכתם זו למעשים המסכנים את ביטחון המדינה וכלל אזרחיה.

בניגוד לאזרחיה הדרוזים והצ'רקסים של ישראל, אשר לא רק שאינם תומכים בלאום אוייב, אלא אף מתגייסים לצה"ל ופיתחו זהות ציונית (אם אתם מבקשים הקבלה, קחו את האירים בארה"ב), אלו אינם רגשותיהם של מרבית הפלסטינים אזרחי ישראל; זאת מטעמים מובנים של קירבת דם לאויב. אבחנה זאת אינה תקיפה בכל הנוגע לאזרחיה הערבים-נוצרים של מדינת ישראל אשר חוששים משילטון פלסטיני, אך, כפי שמדווח מפעם לפעם הם לא מעיזים לבטא זאת בקול רם מחשש מן האלימות המופעלת כנגדם על ידי "אחיהם" המוסלמים. אין לי מידע מוצק בכל הנודע לאזרחיה הבדואים של מדינת ישראל, אך מידע כללי ניתן לבחון את הנאמנות על בסיס מפתח חמולתי, שהרי יש ישובים וחמולות בדואיות אשר מאז ומעולם שירתו בצה"ל . לעומתם ישנם את אלו המיישמים הלכה למעשה את היותם "גשר ביננו לבין העולם הערבי" בעיקר בכל הנוגע להברחת סמים, סחר בנשים, שוהים בלתי חוקיים ואמצעי חבלה ממצרים.

עם זאת, בהעמידנו את רעיון "שתי מדינות לשני עמים" במבחן, אנו צריכים להכיר בעובדה שטרנספר לפלסטין לא יהיה כאן. ליברמן ו"ישראל ביתנו" מציעים הצעה לחלוטין הגיונית ומוסרית. מדובר בהתווית הגבול מחדש בין ישראל לפלסטין כשחילופי השטחים המדוברים הם בעלי ריכוז יהודים גבוה שיהיו בתחום ישראל, תמורת שטחים בעלי ריכוז פלסטינים גבוה בתוך "הקו הירוק" שיצורפו לפלסטין. כך, במקום שניאלץ לתת למדינה הפלסטינית שטחים ריקים ,יינתנו להם שטחים עם בני עמם עליהם. בשני המקרים, האוכלוסיות מועברות עם אדמותיהם ורכושם לשטח מדינת הלאום שלהם. כשהם יקומו למחרת בבוקר הם יראו את אותו נוף נשקף מאותו חלון באותו בית בו הם דרים מימים ימימה, רק הפעם כל אחד בשטח מדינתו ועמו הוא.

אך כאמור, עדיין יהיה קיים מיעוט גדול של פלסטינים במדינת ישראל גופה. האם על החלוקה לשני העמים להיעצר דווקא כאן? כן ולא. רעיון מקורי לפיתרון הסכסוך שהושמע לאחרונה בתקשורת מקורו דווקא בשורות האקדמיה; ד"ר לבל מאוניברסיטת בן גוריון העלה את האפשרות להעניק לפלסטינים בישראל אזרחות פלסטינית תחת זו הישראלית וזכויות תושב בישראל עצמה. הם ישארו במקומם, אך את הכרעתם הפוליטית יישמו ברשות. כך יוותרו בידיי אותם פלסטינים כל אותן זכויות שהם אינם מעוניינים לאבד, כדוגמאת קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה וכל מה שבאמת עומד מאחורי צעקות ה"גזען-גזען" שלהם, כשהם "טוענים" כנגד רעיונותיו של ליברמן.

למעשה, הנפגעים היחידים יהיו נבחריהם של הפלסטינים בישראל; אללי! אחמד טיבי עוד עלול למצוא את עצמו בפרלמנט הפלסטיני, הפעם לא כיועץ לענייני יהודים של ארכי-טרוריסט, אלא כנבחר פלסטיני במדינה פלסטינית. והתנועה האיסלאמית תיאלץ למגינת ליבה להיאבק עם מועמדי הג'יאהד האיסלאמי באותו פרלמנט מדובר. ספק, אם הדבר ישנה כהוא זה לבוחריהם, משום שאלו היו עסוקים בלעשות לביתם ולטייל ברחבי העולם הערבי, מאשר לייצג את מגזריהם.

בכלל, ייתכן שבכך נעודד פיוס בין העמים. שהרי ב"כנסת ישראל" הנבחרים הפלסטינים הם הקצה האנטי-ישראלי, "שמאל"- תיאוקרטי, קומוניסטי-לאומני (פלסטיני), זיווגי תפישות שהיו גורמים למרקס להתהפך בקיברו; דווקא בפרלמנט הפלסטיני ייתכן שאלו ימלאו תפקיד חיובי בהשכנת שלום אמת בין הצדדים.

כך או כך, עוד חזון למועד, הדבר מצריך הסכם שלום, עם פרטנר פלסטיני. ובתקווה, עם המצאו של זה, נגיע למנוחה, לנחלה, לדמוקרטיה ולשגשוג של פלסטין וישראל. כך שלו יבקשו הפלסטינים בישראל לחיות תחת שילטון עצמאי במדינת פלסטין, לא יהיה זה הגורם הכלכלי שיימנע מהם לעשות זאת. בינתיים, בכל הנוגע לחילופי שטחים, תכניתו של ליברמן היא התחלה לא רעה לסיום הסכסוך. כשכל אחד מהצדדים אדון לגורלו, ללא כיבוש, ללא טרור, ללא איום דמוגרפי וללא איום צבאי; זאת, כאמור, אם המתכונת היא אכן, ככוונת המשורר, "שתי מדינות לשני עמים".