דמוקרטיה היא דרך חיים. כולנו מכירים את המשפט הנצחי של וולטיר, שאמר "אני לא מסכים לדעתך, אבל איהרג למען זכותך לבטא אותה". ברור לנו, כי בשיח הציבורי הניגודיות היא חלק בלתי נפרד מן הנוף שלנו, ולא רק זאת אלא היא אף בריאה וחיונית לקיומה התקין של חברה. הניגודיות, זאת צריך להבין, אינה יכולה להתקיים ללא מעורבות חברתית.
אלא שבשנים האחרונות, צפה ועולה בחברה הישראלית תופעה מטרידה, אשר הופכת את המשפט הזה, ואת הרעיון שמאחוריו, לפשוט לא רלבנטי. התופעה הזו הנה תופעת האדישות, אשר פושה והולכת בחברה הישראלית. אדישות אשר אינה מתבטאת רק באחוז ההצבעה הקטן והולך
מבחירות לבחירות, כפי שראינו בעוצמה בבחירות האחרונות לכנסת ה-17 (79.3% ב-1996, 78.7% ב-1999, 68.9% ב-2003 ועתה 63.5% ב-2006- האחוז הנמוך בתולדות המדינה למעט בבחירות 2002 אשר היו ישירות לראשות הממשלה בלבד), אלא גם עולה מתוך ניתוח תוצאות ההצבעה עצמה ומהסתכלות פשוטה על חיי היום יום ועל הסובבים אותנו.
היות ובתוך עמי אני חי, ולעיתים צריך לדעת גם להתפשר, נדמה שהלהט להיהרג למען זכותה של דעה מנוגדת לשלי להישמע אינו רלבנטי עוד במקומותינו, וראוי יותר להסתפק במעורבות כלשהי בלבד, מכל סוג שהיא, כיוון שליותר מזה פשוט אין טעם לצפות.
בבחירות 2006 ניתנה זכות ההצבעה לכ-5,014,622 בעלי הצבעה. רק קרוב לשלושה מיליון אזרחים ועוד כמאה ועשרים אלף הטריחו עצמם לקום ביום שלישי המסורתי מן המיטה החמה ולצאת לנסות להשפיע על גורל המדינה. קרוב לשני מיליון ישראלים העדיפו להימנע מהבעת עמדה בנושא איום הטרור, העדיפו לשבת בבתי קפה תוך התעלמות מן העובדה שלישראלים רבים אחרים אין אפשרות לשבת בבתי קפה עקב מצב כלכלי קשה, העדיפו לישון ולהביע בכך את תחושתם המסתגרת ולחזק את תחושת עצימת העין הקולקטיבית מן המתרחש באחת המדינות המסובכות בעולם, מדינה שבה אין רגע דל, ואשר בה אדם שאין לו דעה על סביבתו חייב להיחשב למשונה, חייזר אשר ירד מן השמיים.
אולם הסחף החברתי לא נעצר רק בשני המיליונים האדישים, אלא מוצא ביטוי גם בקרב שלושת המיליונים האחרים אשר אינם זכאים מאשמה. ניתן לראות זאת בבירור מאופן ההצבעה ומניתוח המספרים. כמעט 25% מן המצביעים החליטו רק ביום הבחירות עצמו כיצד להצביע. כמה מהם שינו דעתם ברגע האחרון? כמה מהם החליפו דעה מאחורי הפרגוד? כמה מהם שמעו מילה כאן, מילה שם ונתנו ללחשים מלחשים שונים להשפיע על אופן הצבעתם? שוו בנפשכם, כמעט 750,000 איש לא ידעו בבוקר הבחירות במי הם תומכים, ולא רק בגלל ש"כולם מושחתים" ולא רק בגלל העמימות הפוליטית הטבעית של המפלגות החלקלקות, אשר לא השתנתה בתקופות האחרונות, אלא מכיוון שהאנשים לא מעורים, לא מספיק מכירים את העובדות ולא ממש יודעים על מה מדברים כאן, על מה מצביעים ובעיקר עבור מי. זה בעיקר הפסיק לעניין את הציבור, וכאן הבעיה.
כמה מצביעים שינו את דעתם והחליפו את הצבעתם בשבוע האחרון לפני הבחירות? על פי הסקרים, כ-300,000 או 400,000 איש החליטו להעתיק את הצבעתם ממפלגת קדימה למפלגה אחרת בתוך שבוע אחד. שבוע אחד בחייה של המדינה, ולא קרה בו דבר משמעותי בסך הכל. האם תנועת הרבבות הזו רצינית? האם יש משהו אחר מטרנדים וקלות דעת העומדים מאחורי השינוי האלקטורלי העצום הזה?
כמה מאתנו קראו מצע של מפלגה לפני הבחירות האחרונות? כמה מאתנו מכירים את מועמדי המפלגות השונים? כמה מאתנו באמת התעניינו לפני ה-28.03.2006 בשאלות הרות גורל כמו "עתיד המדינה", "עתיד הכלכלה", "עתיד החינוך" וכו'? האם נכון יהיה לפטור את חלקנו, האנשים הפשוטים, בכך שהצבעתנו צומצמה לשאלה של "ימני או שמאלני" בלבד? האם נכון יהיה לומר שהשחיתות המרקיבה את המערכת הפוליטית שלנו השפיעה על האנשים? והרי כל המחקרים מראים שהשחיתות אינה פקטור בעת ההצבעה בישראל, כיוון שהאנשים מרגישים ש"כולם מושחתים" ממילא. ואם השחיתות אינה פקטור, אז גם בין שלושת המיליונים שטרחו והשפיעו פשה בלבול טהור, בלבול שמקורו בעייפות החומר.
ההנהגה משדרת עייפות, אהוד אולמרט צוטט כאומר שעייף מן הלחימה ומן המצב הקשה בו שרויה ישראל מאז קומה (כאילו שהוא זה המחליט האם להיות במצב לחימה או לא). אפילו מנהיגי הימין מצוטטים השכם והערב בבלבולם האידיאולוגי, והדבר חודר אל הלבבות, לא כל שכן אל לבבות שבעים מקפה טוב באחד ממאות בתי הקפה של תל אביב ומארוחה טובה באחת מאלפי המסעדות של המרכז השבע של ישראל.
29 מושבים בכנסת החדשה מאכלסת מפלגת קדימה. עוד 7 מושבים הלכו למפלגת הגמלאים. יחדיו אלו 36 מושבים, 30% בדיוק מכלל המושבים בכנסת. אלו הם 955,000 מצביעים בקירוב. כמה מהם מודעים באמת לדרכה המדינית של קדימה? כמה מהם יודעים האם פניו של אולמרט לשלום אמיתי, או פניו לחיסול בלתי ממוקד של ערבים על בסיס יומי? כמה מהם יודעים מה טיבה של תוכנית ההתכנסות? האם מדובר על פינוי ישובים כולל? פינוי סלקטיבי? צירוף התנחלויות מבודדות לגושי התנחלויות גדולים יותר? אולי בכלל פירוק הערים וקיפולן אל תוך ערי ישראל שבתוך הקו הירוק? לאלוהי המקרה פתרונים.
כמה מצביעים הצביעו עבור מפלגת הגמלאים בזכות הרוח הגבית לה זכתה המפלגה החביבה ב-24 השעות שקדמו לבחירות? כמה מנדטים למעשה שווים היום הזוג אורנה ומשה דץ, אשר חברו אל הבדרן אלי יצפאן והודיעו פומבית על תמיכה במפלגת הגמלאים? האם מופרך יהיה לומר שרוב מצביעי המפלגה, רובם ככולם, הצביעו על פי הרוח? הוציאו אצבע מן החלון ובדקו את כיוון נשיבתה וכך נפל עוד פתק אל הקלפי? האם זו הצבעה רצינית? מעורבת?
חישוב מהיר של המספרים הוא בסך הכל די מבהיל. 2 מיליון איש אינם מתעניינים בקורה במדינה, אפילו אם תצא מעורך לעניין אותם. עוד מיליון, בקירוב, נשבו עם הרוח, על פי הטרנד, והצביעו כי זה נחמד, cool, או סתם מתוך הרגל או שעמום. מתוך השאר כבר איני בטוח לכמה אפשר להאמין שהם מבינים מה אומרת הצבעתם, והאם הם חושבים שהם יודעים מה תהיה הדרך בה הם בחרו.
ומעבר למספרים ולתכנים, אנחנו, האנשים הקטני
היו בחירות? וואלה?!
דן לזר
9.4.2006 / 9:26