מצעד הגאווה

השבוע פורסם, כי בית ספר בבית שאן מצא פיתרון מקורי לנסיעות היקרות לאתרי מחנות ההשמדה בפולין: משלמים מאה דולרים בלבד וטסים לסיור בן יום אחד במחנות ההשמדה. במשרד החינוך רתחו מזעם. לדידם נסיעה בת יום אינה קולעת למטרות שהציבו לפרויקט זה.

דבר אחד שכחו במשרד החינוך: המסע לפולין הפך עם השנים לחלק מתכנית לימודית חינוכית מקיפה שהמסע הוא השיא שלה. אלא שלא לכל אחד יש הורה בעל ממון היכול להשקיע אלף דולר ויותר לסיור בן 8 ימים בפולין. יש גם הורים שיש להם את הכס אך הם מציבים לילדים תנאי: אלף דולר לפולין במקום טיול לחו"ל בקיץ. ומה יבחר הילד?

הסיורים לפולין לבני נוער, הנכונים לשיטת משרד החינוך התרבות, משולבים בלינה בבתי מלון ברמה טובה, מערך אבטחה יקר ומשומן, ארוחות, תחנת ביניים בפראג האקזוטית, בילויים והרבה מלווים ואחריות, שיש בצידה כמובן עלות כספית גבוהה ביותר.

דווקא מהפריפריה הדלה באמצעים כספיים ואפשרויות לסבסוד משמעותי - יצא הרעיון המקורי של רכבת אווירית ליום אחד. במקום לכבד את השיטה ולאמצה במקומות נוספים ומגזרים אחרים (תלמידים דרוזים וערבים, למשל), היא זכתה לביקורת נוקבת.

יוצא אפוא, שמערכת החינוך בישראל - זו שרואה עצמה מחויבת להנחיל את מלוא המשמעויות ההיסטוריות, המוסריות והחינוכיות הנוגעות בנדון לילדי ישראל המתבגרים - עושה שרירים לרעיון החיובי והפרקטי שבא מעמק בית שאן.

שוב להדגיש, כי מערך ההכנה לסיור השורשים בפולין אינו סוטה, ולו במילימטר, מהנחיות מנכ"ל משרד החינוך הנוגעות בכך. התלמידים נערכים מבחינת רקע היסטורי בתוך בית הספר, מסיירים ומודרכים בהתאמה במוזיאון לוחמי הגטאות וב"יד ושם" ומלווים בפולין על ידי עדים חיים מאותה התופת. רק מה: הסיור הוא מרוכז כבכמוסת זמן: יום אחד עם לוח זמנים צפוף, אך עם זאת משמעותי למי שיכול היה שלא להגיע למקום הזה לעולם - בשל קשיים כלכליים ומחסור בתמיכה כספית ייעודית למטרה זו.

באחת מישיבות וועדת החינוך של הכנסת אשתקד, צוין כי ל-‎70% מהילדים אין כסף ואין אפשרות לנסוע לפולין. התוצאה: רק 30% מכלל תלמידי ישראל נוסעים.

במחשבה נוספת עלי לציין שאולי ראוי – מעתה ואילך, לצמצם את השהות בפולין, להוזיל עלויות ולהפוך את העברת הערכים החשובים הללו מהמקום האמיתי לכזה שיהיה במחיר שווה לכל תלמיד במדינת ישראל. דווקא מבית שאן יכול להגיע הפתרון הנכון והאפשרי לרבים מתלמידי המדינה שמתקשים לממן ורוצים לנסוע.

במאמר מוסגר יצוין, כי כיום נמצאים בבנקים כספי נספי השואה (נפקדים) שאין למי להורישם. זה בדיוק המקום והזמן להקים 'קרן מסע לפולין', מאותם כספים חסרי כתובת, שתבטיח כי לא יהיה מצב שבו ישראלי יגיע לגיל 18 מבלי להבין, לראות ולחוש מקרוב את הזוועה שעבר העם היהודי בגלות אירופה.

מדובר בדור צעיר, שבצילו הולך ונעלם דור האודים המוצלים מהשואה, שחוו את החוויה ונושאים בקרבם את הזיכרון האמיתי מזירת ההתרחשות וממקור ראשון. מכאן החשיבות הרבה שיש להנחלת אותה מורשת וערכים דווקא במצעד החיים הגאה על אותה אדמת פולין עצמה, במהלך כל השנה ועל ידי כמה שיותר בני נוער. גם ביום אחד ניתן לצעוד את מצעד הגאווה. כך ניתן יהיה להעביר את המסר ליותר בני נוער ממקומות רבים ברחבי המדינה ובעיקר – מהמקומות הידועים במצוקה כלכלית וסדר עדיפויות שונה בכל הנוגע לסל ההוצאות המשפחתי.

נקודה חשובה נוספת הראויה לציון נוגעת בצד הלא נעים לאזכור של אותם סיורים ארוכים ויקרים: אין זה סוד שהנסיעות הארוכות גררו במשך שנים סיפורי מסע מסוג אחר: לילות זימה בבתי מלון, בילוי עם נערות ליווי, שתייה לשוכרה ואפילו גרוע מכך. החיבור של הזיכרון וההליכה בצילם של הנספים מצא ביטוי לאו דווקא מכובד בקרב המגיעים לפולין. ההתפרקות בלילה שאחרי ספיגת הזוועה היתה נחלת קצינים בצה"ל, טייסים וגם על נוער הנרות לא פסחה.

יוצא איפוא שהפתרון של בית-שאן דווקא פרקטי, זול ועומד במבחן התוצאה; הן מבחינת ההוצאה והן בכל הנוגע לסגירת מעגל לימוד הסוגיה על ערכיה ומורשתה וכמובן – ללא לינה בבית מלון על הפיתויים שבכך.

הממשל הפולני פנה לא מכבר למשרד החוץ וטען כנגד הסיורים ההופכים לחד צדדים בכל הנוגע להצגת השואה והאירועים שם. במשרד החוץ המליצו להוסיף לסיורים גם מפגשים עם בני נוער ואנשי ממשל שיציגו כי פעם היה טוב ליהודים שם. לעניין זה ייאמר: אם הפולנים רוצים להציג את עמדתם, שיאריכו את השהות ב-24 שעות נוספות על חשבונם.

כך ייסגר המעגל הפיננסי שיהפוך את המסע סוגר המעגלים לערך מהותי ולאו דווקא כזה הקשור ביוקרה ומעמד כלכלי. מאה דולר שהם מאה אחוז נוכחות.