פאק מי איי'ם פיימוס

כנראה שזה העניין. שי נובלמן, אחרי ג'וני הכבאי, קנאק/פופ וקצת ד"ר קספר, טס ללונדון בשביל לחפש את 1967, הסתובב לא יותר מדי, עטה על עצמו את הסימנים המזהים, ומיד נשאב לתוך סצינה. לך תחפש את הנישה הזאת בארץ. לא תמצא. הניקוז הוא למרכז, השוליים לא מחזיקים מעמד, מתחלפים בתקופות. אם אתה אינדי יעני, חובב או יוצר מוזיקה שולית, אין לך שוק לקנות או למכור בו. סע לחו"ל, תחזור מסטול, או שתקים לך קבוצת לחץ בחדר ותתלה פוסטרים.

ובכן, נובלמן, עוד אחד מאותם אנגלופילים רמת-גניים (מה יש בה בעיר הזאת שמייצרת אנשים מסוג זה? עדיין זכורה קבוצת הכדורגל האגבית מוד'ס ר"ג), חזר מאוורר ושמח והוא מביא אותה בנונשלנט. הוא לא יבכה אם לא יכניסו את "Sad Song Happy Song" לפלייליסטים. אני לא חושב שהוא מנסה ליצור כאן איזושהי סצינה. הדבר הכי קרוב לז'אנר שלו חלף כאן לרגע לפני כמה שנים במועדון הגולם (עטיפת האלבום של נובלמן נראית כמו הזמנה לאחד מאותם ערבי גלורי). הוא חף מרצון לרצות, והוא מתפנה להרביץ אלבום פאוור פופ שנע בין קינקס לסופרגראס, דה הו והמאנקיז.

לא עשו בריט פופ כזה בארץ, בטח שלא ברמה של שירים כמו "Lonely Boy" או "Power Pop Symphony". וזה סוחף. המלודיות נכונות, הגיטרות מובילות והשירה של נובלמן טובה, מצחיקה, ומודעת לעצמה. גיטרות אמרנו? הכוונה לברוך בן יצחק. איזה כיף, רק יצא האחרון של רוקפור וכבר קיבלנו עוד מנה גדושה של הגיטריסט הגדול הזה, שגם הפיק מוזיקלית את האלבום והביא את כל החבר'ה שישתתפו, ובכך נהפך התקליט למעין מיזם צדדי של הלהקה. ואכן נעים לשמוע את רוקפור מנגנים פאן.

כמו אמני נרד אולטימטביים, נובלמן מיטיב להתכתב עם הגיבורים המוזיקליים שלו, הסיבות לכך שהרים גיטרה, והוא עושה זאת בכנות, באהבה ובקלילות רבה. סאלוט לטאונסנד, כיף לבארט, וכמעט שכחתי לציין את נקודות הקוליות שהוא מקבל בהיותו שייך לחוג מצביעי פול בדו-קרב לנון-מקרטני. "How To Be Shy" הוא אלבום מצוין שמתחיל בסערה, ונגמר קצת פחות טוב, אבל מרענן את האמא. השוק הישראלי לא יניד כפכף, אבל איזה מזל שיש בעולם מקומות שיש בהם מקום לכל אחד.