יפוחלץ בונו

יכול להיות שאילו הייתי רואה את הסרט הכל היה נשמע לי אחרת, ואולי, רק אולי, היה לפסקול הדחוס והמכביד הזה איזשהו היגיון פנימי. מצד שני, סביר להניח שאם הייתי צריכה לסבול סרט באורך מלא בו ניקול קידמן מגלמת זונת צמרת מזמרת אך גוססת ויואן מקגרגור הוא משורר מאוהב שמחזר אחריה במרץ על רקע נערות קאן-קאן מקפצצות, מוקיונים מלודרמטיים וכל שאר הבלגן הוודווילי שאמור לתרום לאווירה הדקדנטית של הבוהמה הפריזאית בסוף המאה ה-19(ראיתי את הסרט הקודם של הבמאי, "רומיאו ויוליה", וגם משם יצאתי עם כאב ראש כתוצאה מעודף צבעים רוויים), הייתי ניגשת לפסקול הרבה יותר עצבנית. אז כנראה שהרווחתם.

מיטב הכוכבים תרמו את קולם לפיאסקו הבומבסטי שהוא הפסקול של "מולן רוז'!". את הטעימה הראשונה (והרגועה שבהן, תאמינו או לא) מפמפמים לנו באם.טי.וי כבר כמה זמן בדמותן הסופר-וולגארית של שרלילות האר-נ'-בי כריסטינה אגילרה, ליל' קים, מיה ופינק. מיה נראית כמו עכבר, אגילרה כמו דראג-קווין בדרך לפיצוציה בקינג ג'ורג' בליל שישי, פינק כמו טאנק-גירל מחורמנת וליל' קים כמו ליל' קים עם פיאה. אם מישהו התגעגע ללהיט הסבנטיז "ליידי מרמלד" של פאטי לה-בל, הוא כבר קיבל סיבוב מחודש עליו לא מזמן בחסות אול סיינטס, וחגיגת הטוחעסים המצווחים הנוכחית ממש מיותרת. מזל רק שמיסי אליוט לא התפשטה.

לא רק את "ליידי מרמלד" הרסו בפסקול הזה, אלא עוד שירים רבים וטובים אחרים שזכו למיני קאוורים אילגליים. נתחיל בגרוע מכל: ביצוע של יואן מקגרגור ל"השיר שלך" של אלטון ג'ון. משם נמשיך למחרוזת שירים מחזמרית בשם “Elephant Love Medley” בה מקגרגור וקידמן מחברים ביחד שביבים משוכתבים של "פרייד (אין דה ניים אוף לאב)" של U2, "עוד לילה אחד" של פיל קולינס, "שירי אהבה מטופשים" של הווינגז, “Heroes” של דייויד בואי ועוד כהנה וכהנה. “Diamond’s are a girl’s best friend” הנצחי של מרילין מונרו צץ בשני מחרוזות שונות בפסקול, שניהם בפיה של קידמן, פעם לצד "נערה חומרנית" של מדונה ופעם כחלק מקוקטייל הודי בניחוח קארי סינתטי בהשתתפות מלכת זמרות הפלייבק הנוכחית של בוליווד, אלקה יאגניק.

דייויד בואי מביא אותה בשתי גרסאות אובר-דרמטיות ל”Nature boy” שהיה להיט של נאט קינג קול בסוף שנות הארבעים (פעם אחת לבד ופעם אחת עם מאסיב אטאק), בונו וחברו גאווין פריידיי, לשעבר סולן ה-Virgin Prunes, משמידים את “Children of the Revolution” של טי-רקס, מקגרגור עושה דואט הזוי עם חוזה פלסיאנו שמתחיל כגירסת "אופרה בגרוש" ל"רוקסן" של פוליס וממשיך באותו קיטש אופראי שחולש על כל הפסקול הנפוח, העמוס, הגרנדיוזי, המלא פאתוס, היעני-אקלקטי והמתיש הזה. והבדיחה המשומשת של פאטבוי סלים על קאן-קאן גם ממש לא עוזרת.

אני תוהה רק איך בק הסכים ליטול חלק בזוועתון (הוא מבצע את “Diamond Dogs” של בואי בהפקת טימבאלאנד, לא פחות, אבל לפחות עליו אפשר לסמוך שלא יעשה בושות). טולוז לוטרק מתחרפן, ואנחנו צריכים נורופן.