מחשבות הבוקר שאחרי

המגמה הבולטת של בחירות 2006 היא היציאה מהלם הקרב של האינתיפאדה, שהוליד את ההתכנסות תחת כנפיו של האבא הגדול, אריאל שרון. 38 המנדטים אותם קיבל הליכוד בבחירות 2003 היו סטיה מהמסלול המפוצל שבו צועדת החברה הישראלית והכנסת בעשור האחרון. הפחד, הבהלה והיעדר התקוה בעקבות שנים של פיגועים הצמיחו את ההערצה העיוורת לשרון. ההתנתקות העצימה אותה. קדימה ניסתה לרכב על הגל הזה, וליצור מפלגת שלטון עצומת מימדים, סטייל מפא"י ההיסטורית, אך לכתו של שרון והרגיעה הביטחונית היחסית החזירו את המערכת הפוליטית למצב המפוצל בו היא הורגלה. קדימה בתפקיד הליכוד, הגימלאים במשבצת גימיק המחאה (ממשיכי דרכם של צומת ושינוי), ליברמן כאיש שמתעתע ואוסף קולות מבולבלים מהמרכז ונחושים מקרב העולים ואנשי הימין.

אך מעל כולן ניצבת מפלגת השלטון, זו של 37 אחוזי האדישים, שנמנעו מלהצביע. שוב סיפרו להם שזו מערכת הבחירות החשובה ביותר, אך הם סירבו להאמין. בצדק: אם להסתמך על התוצאות, ישראל עלולה לצעוד פעם נוספת לתוך תוהו ובוהו שלטוני, שיקשה על יישומם של מהלכים היסטוריים. אולמרט נשא אמש נאום ארוך, עמוס בתוכניות. לאור העובדה שהוא עומד בראש מפלגת שלטון קטנה ושברירית, ובראש ממשלה שתהיה מרובת מפלגות, ספק אם יוכל לממש אותן. בתוך שנה או שנתיים עשויים הנעדרים מהקלפיות לזכות בהזדמנות נוספת ליום שבתון, בעוד מערכת בחירות גורלית. אחרי עוד קדנציה נכלולית, גדושה באינטרסים אישיים ונעדרת חזון, מפלגת המחרימים רק תתחזק, ואחוזי ההצבעה רק יצנחו.

הסוקרים שוב טעו, התקשורת שוב לא חזתה את התוצאות, אנשי הקמפיינים לא הצדיקו את משכורתם. הראשונים לא הצליחו לנבא את היקף הנגיסה בכוחה של קדימה ואת גודלה של מפלגת הגימלאים; העיתונאים היו מחוברים כרגיל לעטיני השלטון ופיספסו את המגמות בשטח. באופן פרדוקסלי, המגזר החמקמק ביותר מגיע דווקא מהזרם המרכזי, ולא מהפריפריה. היה קל למדי לחוש את העלייה בכוחה של "ישראל ביתנו" במרכזי הכוח של העלייה הרוסית, אבל הגימלאים צמחו ממקומות אחרים: מקרב הישראלים השקטים, הוותיקים (לאו דווקא בגיל), העובדים, נטולי הלובי וקבוצות הלחץ, שמבחינים כי שוק העבודה הולך והופך צעיר ואכזרי יותר ויותר. שינוי הקפיטליסטית, חביבתו של נחמיה שטרסלר, לא שיפרה את מצבם. בצרפת יוצאים צעירים לרחובות כדי למחות נגד חוקי עבודה חדשים, בישראל הם מביעים את דעתם בהצבעה, שניתן לפרש כבדיחה, אבל כזו שנובעת מייאוש עמוק.

ההצבעה לגימלאים היא תגובת נגד למדיניותו הכלכלית של בנימין נתניהו, שהולך ומסתמן כאיוב של הפוליטיקה הישראלית, אבל הנפגעים העיקריים ממנה הם העבודה ומרצ. האחרונים הפכו בבחירות הללו לבלתי רלוונטיים, משום שגם קמפיין פרובוקטיבי לא יכול להפוך את הנבחרת הדהויה לאטרקטיבית. ש"ס שרדה קדנציה באופוזיציה והגדילה מעט את כוחה; אם מרצ לא תשתלב בממשלת קדימה, היא עלולה להימחק כליל.

שתי הדמויות המסקרנות ביותר בפוליטיקה הישראלית בשנים הקרובות, פרט לאהוד אולמרט, יהיו עמיר פרץ ואיווט ליברמן. אחרי ששרד את הקמת קדימה ואת פרישת שמעון פרס מהעבודה, יוכל פרץ לקבל תיק ביצועי בכיר בממשלה ולמחוק את טענות חוסר הניסיון לקראת הבחירות הבאות. פרץ יהיה מועמד בעל סיכוי רק אם תהליך השלום, או ההתכנסות, יתקדם. אבל במקרה של קריסה ביטחונית, חידוש הפיגועים ובמקביל סדקים ב"קדימה", ההצהרה של ליברמן לפיה "ישראל ביתנו" תשאף להיות המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה, עשויה להפוך לפתע למציאות. פעם נוספת יחפשו הישראלים המבוהלים את האבא הגדול, וקשה לחשוב על דמות מתאימה יותר לכך מליברמן, אולי כראש המפלגה המאוחדת של ישראל ביתנו והליכוד. אם ההצלחה של רפי איתן וחבריו הגריאטריים מעלה חיוך, המחשבה על ליברמן כראש ממשלה מוחקת אותו מיד.