הצבעת המחאה של הקשישים

המסע חסר התקדים של נשיא המדינה ומקבלי ההחלטות, ביחד עם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השןופטת דורית בייניש, לגיוס בעלי זכות הבחירה – לצאת לקלפי ולהצביע עשתה משהו ללבבות אלו שרצו ולא ידעו למי.

מחיר הזכות הדמוקרטית ביום הבוחר עלתה ביוקר למפלגות שכל כך רצו את שבעת המנדטים – ביחד ולחוד. בסופו של יום, הסתבר כי הזוכים האמיתיים הם החברים לנשק של אריק שרון, שהחליטו כי חייבים לעשות סוף למצוקה של גיל הזהב וללכת על השינוי מתוך ספסלי בית המחוקקים.

לכך נוספה העובדה שבכיים של העניים, בשלב מסוים, החל להרגיז את הציבור. רבים חשבו, כי הצעירים מבינהם יכולים לצאת לעבודה וכי העוני והמצוקה הם עניין של תרבות וסוג של נוחיות. לכל אלו נוספים קולותיהם של וותיקי העבודה האשכנזים שלא הסכימו לראות את עמיר פרץ, שלדעתם חטף להם את המפלגה.

כל אחד יודע היטב מה מצב הקשישים, מחיר התרופות והקשיים בקיום היומיומי, כולל הפיכתם לשק החבטות של הביטוח הלאומי ושאר הרשויות שאמורות להיות עזר בעדם ולא כנגדם. לכולנו יש הורים, אנו הורים ועוד מעט נהיה שם – במקום שנמצאים בו רפי איתן וחבריו לנשק וחשוב לסדר את הנדרש כבר עתה.

אין זה סוד, שהקשישים במדינת ישראל נמצאים במאבק קיומי. תשלום עתק לתרופות, חוסר אונים מול הבירוקרטיה, בדידות והרבה מצוקה כלכלית. אלו מסתבר, עברו טוב יותר את המסך ושאר אמצעי התקשורת ושיקוף מצוקתם אכן נגע ללבבות רבים: צעירים ומבוגרים.

לכך יש להוסיף את מה שכל אחד מאיתנו רואה בבית הוריו המתבגרים/מזדקנים והעובדה שכולנו נהיה שם אי פעם ולכן מדוע שהזכויות לא תהיינה מעוגנות והביטחון הכלכלי והרווחתי – יהיה בטוח כבר עתה?

ההתכנסות האמיתית היא זו של הגימלאים, ששיחקו אותה בגדול בבחירות הללו. מי שיבחן את תוצאות המדגם והסקרים השונים הערב יבין, כי המנדטים שהפסידו הליכוד וקדימה ברחו לעבר ברירת המחדל של הבחירות הנוכחיות: מפלגת הזכים והגימלאים.

הבחירה שלהם הייתה בעצם בריחה מהמפלגה לה חשבו להצביע לפני כחודש ימים. אלא שהזמן נקף, החדשות והייאוש מהמצוי עשו את שלהם וכך גם ההכרה בעובדה שפתק לבן לא יתרום מאום.

ואכן, רבים מאלו שהצביעו לגימלאים – השתמשו בפתק ה"זך" כחלופה לדעה הקשה שיש להם על מה שקורה במפלגות האחרות, בכל הנוגע ליושר ויושרה.

הפתק בא מכאב, מייאוש ומאכזבה קשה שיש לאזרחים רבים מכל שורות העם כנגד המערכת הפוליטית של השנים האחרונות. השחיתות ראשונה בסולם הייאוש, אחר כך העוני, האבטלה הקשה ומשם – חוסר האמון של המצביעים גם במנהיגות העתידית של המדינה. הפעם הצביעו ברגליים בסגנון: צעד אחד אחורה ושניים קדימה דהיינו: צעדו אחורה, כי לא רצו 'קדימה', וצעדו קדימה – כי רצו לבחור במישהו שלפחות יהיה לו פן של רווחה ומשפחתיות והרבה סימפטיה; כי מגיעה להם, לאנשים הנפלאים הללו שעשו כל כך הרבה למען המדינה, ובערוב ימיהם גם ננטשו על ידה.

"ביבי מחק, אולמרט זרק, פרץ הפקיר, הפעם דואגים לעצמנו" – זה היה הקמפיין, כעת צריך לוודא מה יישאר מזה כשיחברו לקואליציית השלטון.