קלפי 188 – רמת גן

היום לקחתי את סבתא שלי להצביע בקלפי ליד הבית שלה ברמת-גן. ההליכה אל הקלפי, מרחק של שני רחובות מביתה, קפיצה של חמש דקות בעבורי, הופכת למסע כומתה. אני ואמא שלי משלבות איתה ידיים וצועדות.

סבתי בת 84, ומוגדרת על פי גילה ומצבה הגופני כקשישה. היא אישה קטנה, נמוכת קומה (מטר חמישים אם נדייק) גם בגובהה, וגם כשהיא עומדת מול הפוליטיקאים שמבטיחים לה הבטחות שווא אך מקצצים בקיצבתה. בדרך לקלפי אני מבררת למי היא מצביעה. אנחנו משחקות במשחק הזה כל מערכת בחירות למרות שכל פעם אני יודעת במי היא תבחר בסוף. בדרך היא מתלבטת בין הגמלאים לעמיר פרץ.

למה עמיר פרץ? אני מקשה עליה, כי אני חושבת שהוא יעשה טוב היא עונה.

סבתא שלי מצביעה משנת 48, וכל שנה שמה את אותו פתק בקלפי –אמת. סבתא שלי פרגמטית, הדעות שלה משתנות בכל פעם ביחד עם המפלגה. השומרים בכניסה מכבדים אותה בקולה ורוגעלה. היא לועסת את הרוגעלה ואני שואלת אותה למה היא מצביעה. זאת חובתה כאזרחית היא אומרת.

אנחנו נכנסות לקלפי ואמא שלי מלווה אותה לפרגוד. בצעדים איטיים היא חוזרת ומשלשלת את המעטפה לתיבה.

הקצב של תשדירי התעמולה מהיר מידי לאנשים בגילה, היא לא מחוברת לאינטרנט. יש לה תשובה קבועה לשאלה למי להצביע. סבתא שלי היא בעיני החוליה החלשה של הדמוקרטיה, כל שנה היא מצביעה אותו דבר.

קשה לשבור הרגלים ישנים, אני אומרת לעצמי, ומדליקה סיגריה בדרך החוצה.