בשש בערב הרחובות של ת"א נצבעים במין צבע רך שכזה. ככל שאני מתקרב לים השקיעה נהיית יותר ויותר אדמדמה וזה עושה לי טוב. ילד אחד משועמם, במכנסיים קצרים, מנסה לתת לי פלייר של העבודה. אני אומר לו לשים מכנסיים ארוכים, קר בחוץ. אוי ואבוי. נהייתי אימא שלי.
זו הפעם השישית שאני הולך לקלפי בחיי. במדינה נורמאלית הייתי אמור להיות עכשיו לפחות בן 42. בפעם האחרונה שבדקתי, עוד לא הייתה לי משכנתא ושלושה ילדים. כנראה שאני לא בן 42 וכנראה שאנחנו לא חיים במדינה נורמאלית.
הכניסה לקלפי הייתה דווקא הכי נורמאלית בעולם. שומר מנומנם, בחור אחד במדים לבנים מחתים מישהי על טופס תרומת איברים ובפנים שומעים את הגשש החיוור בקול רם.
אין תור. אני נכנס לקלפי בדיוק כשנשרק'ה מקיף את הסלון בצעדים קלים ויוצא ממנה כשאדון סלים ווארזה האהבל מסביר "מה זה פיבוט". בצעדים קלילים אני מדלג מעל ההוא שרוצה את האיברים שלי ומספיק לראות את סוף השקיעה. אולי אנחנו כן מדינה נורמאלית?
קלפי 120 בי"ס גורדון, רחוב הירקון 248 ת"א
28.3.2006 / 19:05