הבחירות הן הסיבה היחידה שנותרה לי לבקר בבית הספר היסודי "נוף ים" בהרצליה, שהעברתי בו שמונה שנים מחיי המוקדמים. שים לב, אמרתי לעצמי בהגיעי, אין לך עוד מה לעשות כאן. נכנסים, מצביעים, הולכים. לא צריך להתרגש וגם אין סיבה לגלות עניין של ממש, הרי תקופת הבחירות מסתיימת היום (סוף סוף).
בחורצ'יק אחד, שסרט כתום כרוך על זרועו ועלונים של האיחוד הלאומי-מפדל בידו, ניסה אולי למשוך את תשומת לבי. כנראה שבסוף הבין שאני עוד אחד מאותם בוחרים, שאין לו סיבה לנסות ולשכנע אותם. בטח התייבש כאן שעות, ועם כמות האמהות הדעתניות שמאכלסות את השכונה, סביר להניח שתש כוחו כבר בשעתיים הראשונות. ואני, ברוך השם, אחד מאותם שמאלנים שרואים עליהם מה הם מצביעים. היו גם כמה חברים מקדימה, ואיש אחד של העבודה, וגם כמה ילדות עם מדבקות של מרצ. מפתיע כמה שקט כאן.
בוועדת הקלפי ישבה האהבה הראשונה שלי, דווקא תל אביבית. באה לעבוד בבחירות בשביל הכסף, לא תולה תקוות במאבקים חברתיים. לא מאמינה במהפכים דרמטיים, אבל בשמחה באה לעבוד בקלפי יושבים במקום אחד כמה שעות ואז הולכים, ומקבלים על זה סכום, שהוא לבטח גדול יותר מקיצבת זקנה, למשל.
התרגשתי. בגלל הפגישה איתה, לא בגלל הבחירות. בקרוב מאוד נדע את התוצאות, סביר שלא נופתע וכל זה ייעלם כלא היה. היא תמשיך לחפש פרנסה במקומות אחרים. אני אמשיך לפנטז על מהפכות עממיות שלא יקרו ואמשיך להתרגש מאהובות ותיקות. אולי, יום אחד, ההצבעה באמת תוכל לשנות משהו בחיים שלנו. אולי.
קלפי 103 - הרצליה (נוף ים)
יוסף אפרתי
28.3.2006 / 18:09