קלפי 115 - רמת אביב

רגע אחרון לפני הרמזור והחלטתי לחתוך ימינה. עניין של כלכלת זמן; נכון, כשאני מגיעה מזיעה, בוהקת ולבושת סחבות אני משתינה על כבוד המעמד – אבל לחזור הביתה, להתקלח, להתבשם, ואז לשוב לרמת אביב החיוורת היה נראה כבזבוז דקות יקרות, וכל העניין של בחירות הוא ניצול נכון של משאבים. אימצתי, על כן, את ההגות המדינית האמריקאית, איזונים, בלמים ואיתות ימינה – ואני שם, בית ספר "אילנות".

פעיל עבודה צעיר ואחותו הקטנה חיכו לי בגדה השמאלית של הכביש, ולא ממש התעניינו בי. לא לקחתי את זה אישית. לעמיר פרץ יש אנשים חשובים יותר לשכנע. פניתי מהם וצעדתי, עננת סירחון קטנה אך חיננית, מתקתקה, מלווה את הליכתי הבוטחת. נכנסתי; לא ידעתי אנה אפנה, אך לא רציתי להראות להם שאני מפקפקת. ידוע כי מבט מזוגג אחד של לבטים – והם קופצים עליך מהשירותים, מנסים לחמוד את האמת הפנימית שלך.

קלפי 115; מסדרון שומם. שתי סדרניות ריקות-מבט, שיערן קשיח ויבש כקש צהוב, חייכו אלי בכניסה. איזה קלפי את? 115, עניתי, את זה אתם כבר יודעים. תיכנסי – נכנסתי. ארבעה אנשים חיכו רק לי. ריח של שעמום, היכרות ראשונית ובדיחות אירוטיות מזדמנות עמד במקום, שצוייד מבעוד מועד גם בנערה יפה וסנדוויצ'ים. רציתי לזרוק להם משפט משועשע, משהו שישבור ביניהם את הקרח, אך כל מה שיכולתי זה להעניק לכוסית את זהותי הרשמית וללכת להתייחד עם עצמי מאחורי הפרגוד. חייכתי כששמתי את הפתק במעטפה, ליקקתי בעדינות, וקיימתי את חובתי בשני רגעים קצרים. כשיצאתי, קרצתי לבחורה, אך נדמה לי כי ריח הזיעה הזים את סיכויי לנשוא חן.