קלפי 496 - מועדון מע"ן, לב תל אביב

החלטתי בכל זאת לעשות את המעשה הנכון, והלכתי להצביע. בייחוד אחרי שהבנתי שתישלל ממני הזכות להתלונן אם אני לא אקח חלק בבחירות. ואם אני לא אוכל להתלונן, איך אני אצדיק את קיומי כישראלית? אז קפצתי לקלפי, באיזה מוסד חינוכי ליד הבית שלי. תמיד עברתי שם, ואף פעם לא הבנתי מה זה. אחרי הביקור, אני עדיין לא בטוחה שהוברר לי פשר המקום.

הקלפי היתה מנומנמת יותר מכל מערכת הבחירות הזאת. קלפי בלב תל אביב זאת בעיה. תמיד היא תראה שוממת לעומת הפקקים ברחובות והאנשים שגודשים את המדרכות. אמנם היה תורונצ'יק, מספיק ארוך בשביל שאני אספיק להחליף מילה עם הסדרן, אבל קצר מכדי לשמוע את כל מה שיושב לו על הלב. הוא שיתף אותי בחוויית ההצבעה שלו, בחולון, שם הוא חיכה למעלה מ-25 דקות בשביל להצביע. הוא גם שיתף אותי במידע המעניין, לפיו ישנם אזרחים רשומים, הצפויים "להגיע" בהמשך היום, למרות שהם נולדו ב-1881.

בקלפי עצמה, העמוסה מין השתיים כמסתבר, נכנסתי ביראת כבוד. וזהו. אחרי שתי שניות איתרתי שני זבובים ונפל עלי מחנק החדר. מלמלתי מתחת לאף שאולי כדאי שיפתחו איזה חלון, אבל ישר חלפה במוחי המחשבה שאם במקרה תכנס רוח ותעיף את הפתקים, הקול שאני כל כך התלבטתי אם להשמיע בכלל, ילך לאיבוד. אחרי שהבחורה שעיקמה את הפרצוף מול התמונה הנוראית שלי בתעודת הזהות התעטשה עלי (לא בכוונה, ברור), הבנתי שפשוט כדאי לגמור עם זה. העפתי מבט אל רשימת המפלגות שעל הקיר, בחרתי עמדה והסתכלתי על הפתקים. ידעתי מה אני מחפשת, שמתי את הפתק במעטפה. עוד התעכבתי לוודא שלא שמתי יותר מדף אחד, שלא יפסל הקול שלי, והופס, המעטפה בחריץ, והחוצה.

חוויה? קשה לי לומר? חובה אזרחית? זה בטוח. כשיצאתי הסדרן כבר לא היה שם. שאלתי שוטרת בחוץ אם אפשר לצלם את המבנה. היא לא הבינה למה אני רוצה לעזאזל לצלם את המבנה הזה. שלפתי את המצלמה, הפעלתי אותה, ו... גיליתי שאין לי בטרייה... שזה מבחינתי סיכם את מערכת הבחירות הזאת: מערכת בחירות חשובה, כמו תמיד, אם לא יותר מתמיד, שלא התניעה.