בכניסה לצורן ניצבת כיכר. בימי חול ממלאים אותה כרזות על פעילויות במתנ"ס, והכתובת הקבועה "העוצר בכיכר מסכן את חיי ילדינו". ילדינו פוסעים שם בוקר-בוקר בדרכם לבית הספר, והיום אנחנו פוסעים באותה שעה לאותו בית ספר, אל הקלפי.
היום הכיכר עמוסה כרזות חדשות, בצבעי כחול-לבן: כן לקדימה, ליכוד חזק, אמת בקלפי. המפלגות הגדולות (או גדולות לשעבר) נוכחות בכיכר, ולצידן הפעילים. אנשי קדימה בנו לעצמם סוכה לתפארת, עם צל ורדיו המנגן מוסיקה. הם מתחו כבל חשמלי מהבודקה בכניסה לבית הספר, והשומר מודיע להם: "בסוף היום נחייב אתכם על החשמל, לפי שעה". לידם יושבי אנשי מפלגת העבודה, עם שולחן עמוס פלאיירים ומדבקות, וגם קפה ובורקסים. על המדרכה ממול, בתחתית ההיררכיה, יושבים ארבעה נערים עם חולצות "מחל". השאירו אותם שם והבטיחו שיביאו להם כסאות יותר מאוחר. הם יושבים על שפת המדרכה, כמו ילדים שנעזבו. לפני הכניסה לבית הספר דוכן אחרון ילד אחד בחולצה כתומה "לא נשכח ולא נסלח". בבחירות לפני עשר שנים אותה סיסמא בדיוק נישאה בפי המחנה השמאלי. אז הצבעתי בפעם הראשונה והיום זו הפעם החמישית בעשר שנים שאני מגיע אל הקלפי.
צורן הוא ישוב קטן, כולם מכירים את כולם, אם לא בשם אז בפנים. התור הקצר להצבעה הוא הזדמנות לשאול מה נשמע, ומה שלום הילדים, שיהיו בריאים.
נכנסתי לקלפי, ושוב שמתי את אותו פתק במעטפה. פעם חמישית בעשר שנים, כמו סיזיפוס מאמין "אולי הפעם". בדרך הביתה קרן שמש מציצה מבעד לעננים ואני מהרהר האם השמים מתקדרים או מתבהרים.
קלפי 103 - צורן
אילן זילברשטיין
28.3.2006 / 17:43