מדי מערכת בחירות אני נתקפת בגלי נוסטלגיה. רצו הגורל וועדת הבחירות המרכזית, ואני מצביעה בבית הספר היסודי, שאת ספסליו חבשתי במשך שמונה שנים ארוכות. הפעם עמדה הקלפי בדיוק במקום שבו ישבתי כשהייתי בכיתה ו', עדיין ילדה נאיבית שמאמינה שחשוב להצביע ולקחת חלק במשחק הדמוקרטי. כשעמדתי היום מאחורי הפרגוד, הפעם קצת פחות נאיבית ומעט יותר מרירה, ידעתי בדיוק איזה פתק אני מתכוונת לשלשל למעטפה, אבל כבר לא הייתה לי תקווה שזה ישנה משהו.
"לא היית כאן כבר הבוקר"?, שאלה חברת וועדת הקלפי כשיצאתי החוצה, "איכשהו כולכם נראים לי אותו דבר". ככה זה אצלנו. אנחנו נראים אותו דבר ומצביעים אותו דבר, ויודעים שבשכונה המטופחת ומלאת הוילות שלנו, לא ממש משנה מי ייבחר, כי נמשיך לחיות את חיינו בבועה. כשסיימתי למלא את חובתי הדמוקרטית, הגיע השרירן אלי האנה למלא את חובתו. "וואווו", מלמלו נציגות השבט הפולני שישבו על הספסל בחוץ, "רק שלא יתעצבן על אף אחד".
קלפי 246 - רמת גן
נעה נבט
28.3.2006 / 14:40