בהתחלה לקחתי את הפתק שמתי במעטפה הדבקתי עם הלשון ו... כמעט יצאתי מהפרגוד כשלרגע קלטתי בעצם באיזו סיטואציה אני נמצא: אני בבית הספר היסודי תל-נורדוי שבו למדתי, עומד בפינה של כיתה ב' 2 מאחורי פרגוד כחול-ממלכתי-רשמי. בכסא המורה יושבות מזכירות הקלפי: חדווה/ ציפורה/ בתיה שמעודף קרמים, פודרות ותסרוקות פוני בלתי אופנתיות בעליל, שמזכירות את המורה לאנגלית, המחנכת והמנהלת. ואני בפינה מאחורי פרגוד ובלי הורים. וזה אפילו לא עונש. זאת זכות!
בהתחלה קצת התבלבלתי ולא ידעתי מה יהיה הכי חתרני לעשות מאחורי הפרגוד של הממשלה בתוך כתה ב' 2. פתאום הרגשתי רגע של אינטימיות דיסקרטית, שמשתווה רק למקום אחד קטן בבית שבו אני נוהג לשחרר מעצורים. לא רק בבית, פתאום נזכרתי בצבא ובכל אותם מקומות קטנים, שאיש לא רואה מה אתה עושה שם כשאתה מוציא את הצרכים. יאללה לך על זה אמרתי לעצמי. והרגשה מופלאה של שחרור אפפה אותי בדיוק כמו תמיד באותם מקומות.
חשבתי לבלבל את כל הפתקים, לקחת את כל החבילה של עלה ירוק שיהיה לי בשביל ג'וינטים, אבל בעיקר רציתי סתם לתקע פלוץ, בועת אוויר ריחנית שבהשתחררותה תשקף את השקפתי על כל נבחרינו המשחררים גם הם סיסמאות אוויר לחלל.
מרחוק שמעתי את חדווה או בתיה שואלות אם הכל בסדר. עניתי שכן, ושאני כבר יוצא. אין לי מושג מה עשה טוש שחור בכיס שלי, אבל הוא היה שם. הוצאתי אותו, נזכרתי בשירותים בצבא, וכתבתי הכי ברור שאפשר על הפרגוד הכחול: "מה שלא הורג- מחשל".
קלפי 339 - אמצע תל אביב
דקל גודוביץ'
28.3.2006 / 14:30