הקלפי שלי נמצא בבית העם במושב באר טוביה ואילו אני כבר עברתי לגור בכרך הגדול, תל אביב. אי לכך הגעתי אתמול בלילה לבית הוריי ואחרי פשיטת לילה על המקרר, הלכתי לישון. התעוררתי בבוקר עם כאב בבטן ורעש באוזנים. הפרות החליטו לפצוח בסדרת געייות גם היום.
ריח יום הבחירות עמד באויר, דומה באופן מחשיד לריח זבל הפרות. החלפתי את כובע הטמבל במשהו יותר נוח ושמתי פעמיי לקלפי, כשלאורך הכביש הראשי במושב חולפים על פני מושבניקים יפי בלורי ותואר ועוד מיניי סופרלטיביים השייכים למלח הארץ, ישובים על טרקטורים. הדיסוננס בין ההרגל להצביע "אמת" והרצון להצביע למפלגת שרון המפא"יניק ופרס, "קדימה", ניכר על פניהם (בכל זאת מושבניקים).
נכנסתי לקלפי והושטתי את תעודת הזהות לסגנית יו"ר ועדת הקלפי, שגיחכה למראה תמונתי המסתערבת משהו, קיבלתי מעטפה כחולה וצעדתי למאחורי הפרגוד. הייתי מעוניין להתמקד בחווית ההצבעה עצמה, אך לקח לי בדיוק 5 שניות לאתר את הפתק הנכון, עוד חצי דקה לשקול אם ללקק את המעטפה.
ליקקתי, וצעדתי בשלום וביטחון אל תיבת הקלפי. בניסיון השלישי אכן הצלחתי לשלשל את המעטפה לחרך הצר. חייכתי לכל אחד מהמשקיפים כדי שיידעו שאני בצד שלהם, חוץ מלמשקיף של "קדימה" שהלך להביא, תנור כי לחבר'ה היה קר (אנשים זהב יש בקדימה). מכיוון שלקול הבודד כלל אין השפעה, כל שאוכל לומר הוא שתחושת המחוייבות האזרחית עשתה את שלה. והלוואי שתהיה לכולנו ממשלה לעילא.
קלפי מספר 1 - באר טוביה
גיל קול
28.3.2006 / 20:00