קלפי 130 - המרכז לקשיש בתל אביב

כשיצאתי מהבית ב-10:59 עוד היה מדובר במימוש זכותי הדמוקרטית, בניסיון להשפיע על הרכב הרשות המחוקקת בישראל. ב-11:08, כשכבר נעלתי את דלת הבית, זו כבר הייתה סתם ירידה קטנה ושגרתית לרחוב.

במקום תיאור כרונולוגי של מהלך ההצבעה, הרשו לי לשתף אתכם בשלוש מחשבות, שליוו אותי בדרך אל הקלפי, פרט לזיו פניהם המשועממים של העוברים והשבים:

מאות אלפי שקלים, אם לא מעבר לכך, נשפכו במסעות הבחירות של המפלגות. שעות של ראיונות, מסיבות עיתונאים, חלוקת פרחים ברחובות וטיולים וקרבות ביפו. איזו מפלגה בדיוק חושבת שלאחר כל אלה דווקא אדם אנונימי, לבוש חולצה עם לוגו המפלגה (ומכנסיים מנומרים), יצליח לשכנע אותי להצביע דווקא עבורה?

כשמדברים על פעילות לטובת הקשישים (כל מפלגה, לא רק מפלגת הגימלאים), נראה שמטרה זו היא לא רק הכרחית, אלא גם אפשרית. המרכז לקשיש בו הצבעתי נראה כמו מקום צבעוני ומסביר פנים, מקום שאשמח להגיע אליו בבוא היום, עניין של 40 שנה.

הדרך אל הקלפי, פיזית, היתה באזור שבדרך כלל מחפשים בו רק חניה. לפתע נחו עיניי על גינה חדשה שלא הכרתי, עם מגלשות, כלבים וילדים. הנה מה שהמדינה מסוגלת לעשות עבורי: לא סתם יום חופש, אלא אפילו אחד עם גינה חדשה.