מה הסוד שלך סבאל'ה?

טרנדים שיסודם בבאסה טוטאלית נוטים, לרוב, להיות מאוסים מבראשית. כך היה בנוגע למכת ההודו-שאנטי הגדולה שתקפה כמעט את כל ניצולי ויוצאי הצבא בימי לבנון, כך בכל גלי החזרה בתשובה שתקפו מיני-סלבס החל מסוף שנות השבעים ואילך, וכך גם באשר לטרנד הפתק-לבן-אין-לי-כוח-להצביע, המכונה בחיבה הצבעת ה"עזוב'תי באמאש'ך", שהולך ותופס תאוצה ממערכת בחירות למערכת בחירות, וצפוי להגיע היום – אם להאמין לסקרים – לשיא חסר תקדים. אבל כמו בכל דבר, גם כאן מתחילה לבצבץ איזו בשורה נעימה מהצדדים הסהרוריים יותר בביצה התל אביבית.

אם לשפוט לפי מדגם אקראי ברחוב, עושה רושם שכל ארחי-פרחי שיודע משהו מהחיים שלו שקל את האופציה; כל יפה-נפש, לאה-נפש, מר-נפש ויגיע כפיים כבר הפך ברעיון – אם אין למי להצביע, הגיע הזמן להצביע. לגמלאים, כמובן. אלא למי?

החל ממאיר שלו שחכך באפשרות בטור השבועי שלו ב"ידיעות" וכלה במצביעי עלה ירוק במיל', שמרגישים שאת האסקפיזם שלהם עדיף לתבל בסל תרופות חוקי – מפלגת הגמלאים עשויה להיות הפתעת הבחירות היום.

יש להם את כל הסיבות לנצח. תחת כותרת "הרפורמה הכלכלית" – לבית ביבי נתניהו, למקרה ששכחתם – קיצצה המדינה חזור וקצץ בקצבאות החלשים: החד הוריות, הילדים, המובטלים והזקנים, כמובן. המחזה המחפיר של קשישים מחטטים בזבל הפך לחזיון נפרץ. הזוועה הגדולה היא שאנשים במדינה הזו התרגלו, וקיבלו כמובן מאליו את העובדה שזקניהם מגיעים לפת לחם ולא מקבלים את התרופות להן הם זכאים במחיר הגיוני.

קצת מדכא? בוודאי, אבל לו דיכאון היה בשורת הבחירות הנוכחיות, היה כל עמישראל נדרש לטיפול משולב בתרופות אנטי-דכאוניות. מיותר לדוש שוב, בכך שאנושיותה של חברה נמדדת ביחסה לחלשיה ונזקקיה. הרבה יותר משמח להעיף מבט על רשימת הגמלאים, ולהבין כיצד היא קורצת לאנשים שהפתק הלבן הפך לתורתם-אמנותם.

בעת האחרונה כיכבו אנשי המפלגה בתוכניות הטלוויזיה ובתקשורת, וחשפו שיק כמעט מונטי-פייתוני, סביר להניח שלא במודע: זקנים זועמים, ותיקי צה"ל ומקימי המדינה, שדורשים שוב ושוב לקחת את המציאות בידיים ולהחזיר את השפיות למדינה הזו, כמו הורה שנקעה נפשו ממשחקי ההבל של ילדיו ומזדקף על רגליו כדי להפסיק את הרעש. הם עייפים, הם כועסים, הם לא קיבלו את התרופות שלהם בזמן – והפעם לא מדובר בדימוי – ובדומה לקשישים יוצאי הפלמ"ח מספרו של יורם קניוק, "נבלות", נמאס להם מתווית הזקנה שהוצמדה לזקן שלהם, והם מבקשים נקם. לא בדור הצעיר, ולא באף אחד, בעצם. הם בסך הכול רוצים סל תרופות אנושי ופנסיה שאפשר לחיות ממנה – ובעיקר למות – בכבוד. אלו לא רעיונות מורכבים מדי, נדמה שכל בר דעת יסכים שהם צודקים. פלא שלא מעט צעירים, בגירים ושוכני גיל המעבר שוקלים לתת להם את הקול?

זו הצבעת מחאה, כמובן; אל תקישו ממנה רעיונות לא קשורים על סולידריות בין-גילית ובין מעמדית. מדובר באנשים שמאסו בכול, שלא מאמינים לאף אחד, שחושבים שכולם מושחתים וממילא האמריקאים יכתיבו את המדיניות, לא משנה מי ייבחר. נכון, הם חיים על קלישאות מרדניות של מתבגרים – הרי ברור שלא דין ביבי כדין פרץ, ולא דין אפי איתם כדין עיסאם מח'ול – אבל לפחות הפעם הם יגרדו את עצמם מהכורסה ויטריחו את עצמם לקלפי. בימי האדישות האלו, גם זו נחמה.