כל קול ביג'י יומו

הבוקר, לפחות 40 אחוזים מהצעירים בעלי זכות הבחירה, יתעוררו בסבבה לקראת קרבות הצהרים על מקום פנוי בבתי הקפה והקניונים. רבים מהם גם היו רוצים לצאת לחוף הים, אך לא בטוח שהשמש תחייך אליהם היום, אולי כן.

דני רופ אמר שירדו גשמים מקומיים וציין שזו עונת מעבר והכל - כמו בכל תחזית (גם זו של הבחירות!) - יכול להשתנות.

גם מבין המבוגרים יש האדישים לקורה בפוליטיקה. הנושא בכללותו מחליא אותם עד כדי כך שאינם מוכנים לוותר על יום חופשי בתמורה למילוי חובה אזרחית של כמה דקות. הם גם השתכנעו שיש סיכוי שהפתק שלהם לא ישנה את מה שכבר ימים רבים בטוח שיקרה. הם גם מיואשים ממה שקורה ומוכנים שהחיים ימשיכו להתנהל להם ממול; רק שבד' אמותיהם יהיה שקט, טוב ובטוח ויוכלו להמשיך את מה שהיה כמו שהיה – כמובן אם היה טוב.

האדישים 'מרעישים' את הסטטיסטיקות ומהווים חור שחור גם עבור וועדת הבחירות המרכזית, שמחכה לסימן V גדול ליד שמם על מנת להוסיפם בגאון וגאווה לאחוזי ההצבעה בפועל.

צאו מהאדישות, אתם צריכים לעשות מעשה, לעצום עין אחת ואולי גם חצי מהשנייה ולא לתת לאף אחד להרוויח מהאדישות שלכם. מי ירוויחו? דווקא אלו שלא תרצו לראותם מנצחים בגדול. חשוב גם לזכור, כי האדישים הם אלו שייקבעו בסופו של יום את אחוז החסימה.

אין צורך להכביר מילים, או להפנות אצבע מאשימה לאשמים האמיתיים באדישות הציבור הפעם. כל אחד, כולל האשמים עצמם, יודעים היטב מה קרה בשנים האחרונות ומה מרגיש העם הזה דווקא ביום הזה; ומדוע הקופסא הכחולה יוצרת לא מעט דחייה. למרות הכל – אסור לשכוח כי דווקא האדישים, כמו גם האדישות, יחרטו על דגל השלטון העתידי מה יהיה המבנה וכוחה האמיתי של קואליציית השלטון והרכב לשון המאזניים בממשלה הבאה. הם גם ישאירו את טביעת האצבע שלהם על עתיד המפלגות הקטנות ואולי היום, במחשבה שנייה, יש מקום לבחור גם במי שידאג לגיל השלישי וייצגו, למי שיזעק כנגד השחיתות ולנאבקים להנחלת הג'וינט בכל חלקה טובה (רחמנא ליצלן, כמובן).

הלחץ של הדמוקרטים אצלנו, של קברניטי המפלגות הגדולות ואלו המאמינים שיצאו גדולים – הביא לזעקת הרגע האחרון למצביעים להגיע לקלפי. אתמול התבשרנו, כי על מנת למגר את חיידק האדישות משתמשים באנטיביוטיקה מסוג 'סלבס'. כך למשל הוציאו ממחסן תרופות הפלא את ריטה, נינט ואחרים. גם המכון לדמוקרטיה הוציא צו 8 למשימה הלאומית וכל מי שיכול – מתוך המפלגות – קורא וזועק בכל מעמד תקשורתי 'יאללה לקלפי'.

יוצא איפוא, שהאדישות היא אחת הבעיות היותר קשות שסומנו בבחירות הנוכחיות בישראל. היא החלה בבחירות שלפני הקודמות ונוגעת ברבים מבעלי זכות הבחירה. די להאזין לתכניות הרדיו ולקרוא עיתונים כדי להבין שמדובר בבעיה קשה.

יש מדינות דמוקרטיות בעולם שבכל הנוגע להצבעה בבחירות – זו אינה ברירת מחדל אלא חובה לאומית ומי שלא עומד בה - נקנס. באוסטרליה לדוגמא, לאדישות יש מחיר המגיע לגובה קנס חנייה באדום לבן אצלנו. אם למישהו הייתה אשליה שניתן ליישם חקיקה זו בישראל, טועה. כשתגיע הסוגיה המשפטית לבית המשפט העליון, (ויהיה מי שידאג לכך בשם הדמוקרטיה), יזדעקו שופטיו וישיבן את הדיון לבית המחוקקים. זה האחרון יידרש לבדוק מה קרה למצביע כל הדרך לקלפי. לחילופין, יכול שימליץ לכבד פתק לבן שיונח בקלפי, כחלק משיעור הצבעה שיקבע את הנדרש לאחוז החסימה. באמת, למה שהקטנים 'יאכלו אותה' הם בסך הכל רוצים שוויון במרוץ לבית הנבחרים; ובית המשפט העליון הדואג לכל אזרחי המדינה לא יותירם בצד הדרך.

ההתרחשויות במדינה, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית נמצא המיואש הפוטנציאלי, הפחיתו רצונם של רבים לקחת חלק במה שמנסים להציג לנו כ'חגיגת הדמוקרטיה'. במגזר החילוני מדובר בחוסר אמון במערכת והסיכוי שיש לצעירים להשפיע בקלפי. הכתומים, עם בטן מלאה על המדינה הדמוקרטית לכאורה מבחינתם; והיתר פשוט 'לא בראש שלהם' פוליטיקה והסובב אותה. ועוד לא נאמרה המילה 'שחיתות' ולה בוודאי יש בסיס של ממש להחלטה שלהם להתעלם ברגליים מזירת הקלפי.

בשנים עברו, אחד המאפיינים החיוביים בבחירות היה שיעור המצביעים הגבוה. חוקרי מדע המדינה וסוציולוגיה משייכים עובדה זו לתחושת השייכות והאמונה של היחיד ביכולתו לשנות מציאות באמצעים דמוקרטיים, דהיינו השתתפות פעילה ביום הבוחר.

לאט לאט, ירדה אמונה זו והתחלפה בייאוש ואכזבה מכל דבר שמסמל הון, שלטון ומה שבינהם.

מה שנותר הוא להמתין בערב לחיים יבין, לגדי ויונית או למיקי ויעקב באקווריום שלהם ולשמוע מי השפיע, מה השפיע והאם הקולות הצפים והאדישים היו בחוף הים, בקניון או שחזרו מאדישותם ועשו דרכם לבית הספר כדי להצביע.

ואולי יש שיושבים כעת בסלון ביתם, מקלפים את שקיות הניילון ממבחר קניות היום ובזווית העין צופים במדגמים וממלמלים לעצמם 'איזו מדינה'...

בכל מקרה נמתין לקולות החיילים ואז נדע להיכן פני המדינה: אחורה? קדימה? בדרך לליקוי מאורות?