הביקורת העיקרית על תופעת "קדימה" נסובה סביב היותה מפלגת סופרמרקט, נטולת רעיון מרכזי ברור, שבה דרים בכפיפה אחת אנשי שמאל, ימין ורוחמה אברהם (ומעל הכל, שהסיבה להקמתה שוכבת בבית החולים הדסה) ועל כך עוד ארחיב בהמשך. אך קודם לכן, כדאי להזכיר שעל אף שהמפלגה עצמה חדשה, הרי אנשיה הנהיגו את המדינה בשנים האחרונות. המקום שבו אנו חיים עוצב על ידי אנשי קדימה: על ידי אריאל שרון, שמעון פרס, אהוד אולמרט, שאול מופז ואבי דיכטר (בשבתו כראש שב"כ, אבל בואו נטשטש לרגע, בדיוק כמוהו, את הגבולות בין פוליטיקה לבין שירותי הביטחון). לא אצביע קדימה, משום שאני כופר בהנחה שכהונתם הייתה מוצלחת. האנשים הללו אחראים למדיניות ביטחונית כוחנית ומופקרת, למותם של מאות ישראלים בפיגועים, לחד צדדיות שהעלתה את החמאס לשלטון וגם ליצירתה של חברה מיואשת, אדישה, מנוכרת, שסוגדת לכסף ולאינדיווידואליזם והתייאשה מכל רעיון אחר.
באופן פרדוקסלי, ראשי קדימה, מינוס ההוא, ניזונים מכשלון מדיניותם שלהם. עליית החמאס הופכת את אידיאולוגיית ההתנתקות שלהם לפתרון הכמעט בלעדי. אחרי שנים של פיגועים, חיסולים, אנשים בכתום, התנתקות ומאבק הישרדות קשה יותר ויותר בשוק העבודה, מרבית הישראלים רוצים שיעזבו אותם בשקט. בלי שמאל, בלי ימין, בלי מרכז הליכוד, בלי ערבים, בלי מתנחלים. רק תנו לעבוד, תנו לשרוד, תנו לעשות כסף. קדימה אומרת למצביעיה את מה שהם רוצים לשמוע: נבנה גדר, נהרוג ערבים, נפנה מתנחלים, נמשיך את מדיניות השוק החופשי הדורסני. כולכם תוכלו למצוא משהו אצלנו: קצת מהשמאל, הרבה מהימין, קצת חובשי כיפה, קצת קיבוצניקים, קצת מושבניקים. כמו תוכנית בערוץ 2 בימים שטרם המכרז, קדימה אוספת אליה חברים מכל המגזרים, פרט לערבים. אותם "שכחנו", כשהרכבנו את הרשימה בשיטה חובבנית ולא דמוקרטית. כמו כל ישראלי-יהודי מהשורה, אנשי קדימה לא רוצים בערבי כשכן (בישיבות הסיעה).
שכחת הערבי אינו התחום היחידי שבו מהווה קדימה תמונת ראי של מצביעיה. גם היא, כמו ישראלים רבים, אינה מקדשת שום ערך, פרט להצלחה. אנשי המפלגה הצטרפו לשורותיה רק בשל אמונתם כי מהלך זה מגדיל סיכוייהם להיבחר. שמעון פרס עזב מפלגה שהוא היה עמוד התווך שלה במשך שנים (וגם האחראי לאובדן הרלוונטיות שלה בשנים האחרונות), ימים מספר לאחר שהתמודד על הנהגתה וכשל. שאול מופז נטש מפלגה אחרת, כיוון שהבין שסיכוייו להנהיג אותה אפסיים. קדימה מצהירה, בלי בושה, את מה שמפלגות פוליטיות אחרות עוד מנסות להסוות: דבר אינו חשוב, פרט להצלחה האישית וסיכויי הבחירה. המחויבות לרעיון גדול יותר מתה.
אך היקף העריקויות נשכח, מפני שקדימה היא מפלגה של טשטוש, תוצר של מקום מבולבל, בהלם קרב, שקדימה הייתה שותפה ליצירתו. הכל טושטש: אידאולוגיה, זהויות, שחיתויות. קדימה יוצאת נגד מרכז הליכוד, למרות שהגורם המרכזי בהקמתה, עומרי שרון, ירצה עונש מאסר בשל שחיתויות. רבים מחבריה, כולל ראש הממשלה הקודם וממלא מקומו, נחשדו בשחיתות. במקום שהדבר ידבק בה, קדימה נתפשת כתשובה לשחיתות של מרכז הליכוד. זאת משום שאיש אינו בוחר קדימה בשל בחינה מעמיקה של רעיונותיה ואנשיה. די בשתי מילים: שרון והתנתקות. הוא כבר איננו, היא העלתה את החמאס, אך גם זה טושטש.
התופעה הבולטת של מערכת הבחירות הנוכחית היא האהדה התקשורתית לה זוכה המפלגה הזו. הסיבה המרכזית לכך היא רצונם של העיתונאים לשמור על קשרים טובים עם המקורות בשלטון, הנוכחי והעתידי. עם זאת, האהדה לקדימה נובעת גם מכך שרעיונותיה משקפים באופן מדויק למדי את הערכים הבלתי כתובים שמנחים כל עורך עיתון פופולרי. היא מתחנפת למכנה משותף רחב מאוד של ישראלים, וחוזרת לימים של מפא"י ההיסטורית לא רק במובנים של גודל ומרכזיות, אלא גם באמירה: אנחנו בסדר, הם לא. הזרם הישראלי של הישראליות צודק. השמאלנים, הימניים, הקיצוניים, תומכי מדינת הרווחה, הערבים כולם טועים. שחור ולבן.
אסור להסתכל החוצה, משום שאנחנו, הישראלים, יודעים יותר טוב. את המשא ומתן נקיים בינינו לבין עצמנו. גדר קטנה, כמה התנתקויות, והכל יהיה בסדר. ובכן, לא הכל יהיה בסדר במדינת קדימה. קדימה קיבלה את הצ'אנס שלה בחמש שנים האחרונות, והשאירה אחריה מדינה במשבר עמוק. אך מצביעיה מסרבים לראות את סימני המשבר. גם הם טושטשו.