לא אצביע לאף אחד

ככל שמתקרב יום שלישי, יותר ויותר ברור לי שאני לא הולכת להצביע, וזה עושה לי די עצוב. סיבות רבות יש להחלטה הזו וכולן מסתכמות במשפט אחד: המערכת הפוליטית שלנו לא שווה שאני אטריח את עצמי בשבילה. אין לי שום דרך להשפיע על הבחירות, וגם לא ממש מתחשק לי. ברוב מערכות הבחירות שהייתי זכאית להצביע בהן (לא הרבה, אבל גם לא מעט ביחס לגילי הצעיר), השתתפתי עד כה. בפעם הראשונה שהצבעתי היה ב-99'. הלכתי מלאת חשיבות לקלפי ואפילו קצת רעדו לי הידיים מאחורי הפרגוד. אבל אחר כך זה נעלם. במערכת הבחירות הנוכחית, המצב שונה לגמרי: תחושות גועל מהפוליטיקאים ועייפות מהמערכת הפוליטית אופפות אותי.

ההליכה לקלפי מהווה את שיא הדמוקרטיה, בטח כפי שהיא נהוגה בישראל. פעם בארבע שנים אנחנו הולכים לקלפי (לפעמים פעם בשנתיים, לפעמים בשלוש), שמים פתק במעטפה ונהנים מחופש הבחירה. ואז מחכים לספירת הקולות כדי לדעת מה צפוי לנו בשנים הבאות. וזהו. חוץ מפעולת ההצבעה, אין שום דבר דמוקרטי בשנים שבין הצבעה להצבעה.

הפעם לא מתחשק לי לקחת בזה חלק. בשנים האחרונות נמוגה לה תחושת ההוד וירד זוהרם של השלטון ושל השולטים. מן הסתם התבגרתי והתפקחתי, אבל זה לא רק זה. הפוליטיקה שהתנהלה כאן בשנים האחרונות והאנשים שקבעו וקובעים את עתידי הוציאו לי את החשק לבחור בהם. נחשפנו לפרשות שחיתות רבות, שליוו וימשיכו ללוות אותנו, מצד נבחרי ציבור. התנהלות הכנסת בקדנציה האחרונה היתה מתחת לכל ביקורת: מחטפים בוועדות, ניבולי פה במליאה, נוכחות מינימלית של החברים בה. ובכלל, נראה היה שהכנסת לא חשובה יותר, ורק הממשלה והחלטותיה, בשלטון הברזל של שרון, תיפקדו. אריאל שרון, באופן שבו ניהל את המדינה, הפך את הכנסת לחסרת כל חשיבות. החלטות שהתקבלו בה לא יושמו. כמו גם הזלזול המהדהד בפסיקות בג"ץ.

יותר מכך: הכיסאולוגיה של הדבקים במשרה ובשררה השאירו אותי מאוכזבת. לא קיימת אפשרות להיבחר ולהשפיע, עבור מי שרוצים בכך באמת. האנשים בכנסת לא מתחלפים. רעיונות חדשים וחמצן טרי לא נכנסים למערכת, כי האנשים הם אותם אנשים, שלא מוכנים לוותר על הכיסא נבחרנו עושים שמיניות באוויר כדי להישאר שם, ולא מאפשרים לדם חדש לזרום. יש כאלה שהיו רוצים לשנות ולהשפיע, אבל הדרך לכנסת חסומה. אם בגלל תקציב (בשביל לנהל קמפיין בחירות צריך כסף, והרבה), ואם בגלל שפשוט אין שם מקום לאנשים חדשים. כמעט ואין אנשים חדשים במפלגות הקיימות. מי שכן חדש ברשימות המפלגות, נחשב ל"רכש נוצץ", ומקטין את סיכויו של מועמד מן הישוב, שהיה מנסה להתברג במקום ריאלי ברשימות.

אבל לא אלה כך המקורות לתחושת הגועל. עקבתי אחר הנעשה בקמפיינים ולהצהרות השונות של המפלגות, ואולי זה רק אני, אבל הרושם שלי הוא שהתוצאות כבר לא מעניינות אף אחד. כאילו ברור מי ינצח, ועכשיו דואגים לקואליציה. כבר עכשיו מתחרים על המקום השני. כשיש עוד כמה וכמה מנדטים של קולות צפים. במקום לצאת ולהיפגש עם הציבור, יושבים ראשי המפלגות ועסוקים במה שהם התאמנו עליו (לפחות מי שלא חדש בתחום) בשנים האחרונות: עסקנות מסדרונות. אם הכל חתום וסגור, מה הטעם שאני אצביע? אולי כדאי שאצא עם המוני ישראל לכבוש את הקניונים והפארקים.

הבחירות הן למעשה הפעולה הדמוקרטית היחידה שאנו מבצעים. זו היא מהות הדמוקרטיה: החופש לבחור ולהיבחר. שני אלה לא נתונים לנו הפעם לפי דעתי. הרי אנחנו בוחרים לפי נטיית הלב, לפי האג'נדה, אמינות המועמדים והקרדיט שלהם. אנחנו בוחרים גוף מפלגתי שינהל את חיינו ויתווה את הדרך בה נלך במשך ארבע שנים, בלי שבאמת נוכל להשפיע תוך כדי הקדנציה. אז אם לנבחרים לא אכפת ממני כעת, והם עסוקים בעצמם, למה שאני אטריח עצמי בשבילם. הרי זה לא שבאמת אכפת להם ממני אחרי ה-28 במרץ... הם יחזרו לעסקנות ולשחיתות, למינוי מקורבים ומחטפים פוליטיים.

ובכן, הפעם אני בוחרת שלא להשתתף במשחק הדמוקרטי. הפוליטיקה יצאה לי מכל החורים. ואם כך, אין טעם בהשתתפותי. אולי אם הממשלה הבאה תצטיין ביישום מדיניותה, תישאר נקייה משחיתות, תהיה גוף מחוקק שאשכרה יפעל, ומערכת הבחירות שתבוא אחר כך לא תהיה שוב גורלית כל כך למדינת ישראל, אולי אז אני אצביע, בעוד ארבע שנים (אולי פחות. שנתיים, שלוש). בינתיים, לא תודה.