הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול

ואללה קשה לי לגעת במילים. הימים האחרונים אינטנסיביים ומלאים, עד שלא היה בידי את המרחב הדרוש לכתיבה. גם זמן אבל לא זה העניין. גודש.

לפני שבועיים החלטנו להוציא את השיר "תגנוב" לרדיו. מאז שעות בלילות ללא שינה. לצד העיסוק היומיומי בפרנסה, ילדים ועבודה פוליטית פרופר, עבודה מאומצת נגד השעון כדי להספיק להוציא את השיר לפני הבחירות. כי לפני הבחירות צריך להזכיר לכל אחד. לנבחרים באשר הם, שאי אפשר להמשיך ולגנוב ולהשחית את המידות. להזכיר לנו שבידנו למנוע מהם את הכוח. להזהיר אותם שיפסיקו כי לא ניתן להם. בקלפי. ולנו, האנשים, שאילמלא היינו נגועים בעצמנו בשחיתות, לא היינו מעלים על דעתנו להצביע למפלגה ש-כ ו ל ם- יודעים שהיא מושחתת.

לפני כמה בלוקים פירסמתי כאן את הטקסט של השיר. זה היה מייד אחרי ההופעה הראשונה עם להקת סולג'ה שמנגנת ושרה היפ הופ. הופענו בלאנסקי שהתברר כ"פיק-אפ-בר" דקדנטי ולא כמקום הופעות, אבל לי לא היה אכפת. כמו נער בן 17 קיפצתי אל תוך המיקרופון ובחזרה. נכון להיום, היפ הופ הוא ז'אנר שמאפשר לשיר פוליטי. לא ברמה של איזה מפלגה. ברמת התוכן. ולכן תגנוב בא עכשיו. לפני הבחירות. בתקווה שיושמע ויישמע ויזכיר לכולנו שהגיע הזמן להפסיק לגנוב. שזה לא יהיה כל כך טריויאלי לעזאזל. שהנבחרים והבוחרים ייזכרו שאי אפשר לזלזל באינטליגנציה של הבוחרים ולהמשיך לגנוב ולדרוש אמון. זה לא עובד. עתידנו המוסרי תלוי בכך.

בימים האחרונים מתקיים מסע של נבחרי העבודה ברחבי הארץ כדי לפגוש את בוחריה. יש משהו מלאכותי יזום באירועים מסוג אלו, כמעט ציני יגידו אחרים. הצטרפתי למסע הזה ביום שלישי, בירושלים, חמוש במצלמה פנסוניק 100 די וי איקס. ענין אותי מי בא למפגשים כאלה, חוץ מפוליטיקאים. כמה אפקטיבי מסע שכזה. איזה מטרות הוא מציב לעצמו.

מצאתי את עצמי בעיקר מתבונן באנשים. האורחים והמארחים. בסוף היום גיליתי שבעד למסיכות וההצגות ההדדיות הן של האורחים והמארחים בוקעת הנשמה של הבן אדם. אלו הרוצים שיבחרו בהם ואלו שרוצים שישמעו אותם, שיספרו אותם. להם זהו היום בו הם נחשבים. כך פגשנו הרבה זעם, וכעס, מהסוג שרואים בכתבות בטלוויזיה, אבל מאחורי הכאב ולחיצות הידיים והחיוכים נחשפו האנשים. היה בזה הרבה יופי. כשמתרגלים והמלאכותיות נכנסת לפרופורציה, לפני שהאורחים מסתלקים לענייניהם, נוצר קשר. קשר כזה בילתי אמצעי הוא מרתק. לפעמים הקשר הוא קשה, מלווה באמירות בוטות, ולפעמים הוא מלווה בתחושה של תקווה, של שינוי, של הבטחה למחר חדש. מצטער על המילים הגבוהות.

בהמשך נסענו לקטמונים, פגשתי את ז'אן טלסניקוב החמוד, ליד אנדרטה לחללי צה"ל, את דליה שתומכת בשלי, ואת השבאב המקומי שצעק בקול ניחר "רק גימלאים". ברור שזו הצבעת מחאה. ברור שנקעה נפשם מהפוליטיקה וכולם ניראים להם אותו הדבר, והזעם הופך לכלי הענשה, לא משנה את מי או את למה. ככה. העיקר שהפעם לא ייצאו פריירים יותר. הפעם, הם לא יאמינו, לא יתפתו, לא ייתנו שיעבדו עליהם. כשאמרתי לרינה, אם חד הורית יפיפייה, שפרץ מציע סדר יום שמציב מענה לבעיות הכלכליות שלה, היא השיבה,מתוך הלב, שאם הוא יהיה ראש ממשלה היא תצביע עבורו. אבל איך, שאלתי אותה, זה הפוך, אמרתי, אוחז את הפרדוקס בקרניו, בשביל להיות ראש ממשלה הוא צריך שיצביעו עבורו שאת תצביעי. התרצתה. או שלא.

נשארתי קצת לצלם את הרחבה המתרוקנת מהמולה, בחזרה לשגרה של אחר צהריים, שבה איש אינו שומע, גם לא למראית עין, את קולם של האנשים האלה. האם יקיים? האם יעשה לכשייבחר?
אל מול הייאוש שראיתי, הייאוש והזעם שמנפיקים אמירות כמו "רק הגמלאים", אני אומר, מנהיג נשפט לפי מעשיו. עד שייבחר אני בוחר לתת אמון. והחלטתי לתת אמון קשורה בכך, שבאמון טמון זרע של חיים ואילו הייאוש שליחו של המוות. או כמו שאמר רבי נחמן עליו השלום, "אין יאוש כלל בעולם". ועד שייבחר אתן את אמוני ואתמוך ואנסה להשפיע ולחזק את הדרך לערבות הדדית, ליושר, לשיויון, וצדק שהם קרובים אלי ללב, ואייחל לשלטון שיש בו, מה לעשות, גם אהבה. תמים כבר אמרנו עלי?

זהו כרגע בלוק ראשון מצולם. פורמט חדש. ניסוי מעניין. נמשיך איתו, אני מניח שנשתפר בהמשך בפרק הבא.


(מצלמה נוספת: רועי בית לוי; עריכה: דניאל יעקובוביץ')