עתיד ישראל - ייעוד או פרגמטיות

ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר הוינאי אשר שרד את התופת של מחנות מזרח פולין לפני כשישים שנה, תיאר בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" את תלאות המגורשים למחנה עבודות הכפיה. השאלה המרכזית בה עוסק הספר היא "מה היה ההבדל בין האסירים אשר שרדו שנתיים של עינויים ועבודת פרך וזכו לחזור לעולם החופשי, לבין אלה אשר תחת אותם תנאים קרסו והתפוררו תוך שבועיים". תשובתו החד משמעית היתה מילה אחת: "הייעוד". מי אשר היה לו ייעוד שאינו קשור לחיי היום-יום שלו, אלא עומד מעבר לבעית הקיום הפיסי המיידי, היה בו הכח להתגבר על הקשיים ומי שאין לו ייעוד שמקורו מעבר לקיום ולשגרה, נגזר עליו להישבר תחת קשיי הקיום (הייעוד אשר הציל את פרנקל עצמו היה אהבתו לרעייתו וחלומו לראותה שוב, אף שהיא כבר לא היתה בין החיים).

בכך לימד אותנו פרנקל שיעור חשוב. הסיבה לקיומו של סימן השאלה על עצם קיומה של ישראל כאן, בקרב צעיריה ובעיני הזרים, איננה הצהרותיהם של הערבים שסבורים שישראל היא אפיזודה קצרת חיים וחיסולה\התחסלותה היא שאלה של זמן בלבד, או הבדידות האנטישמית. סימן השאלה הוצב ע"י פעולותיה ונוהגה של מדינת ישראל שמשקפות בעיה מרכזית אחת - אבדן הייעוד.

מדינת ישראל אכן שונה מרוב מדינות העולם, בכך שלא נולדה מתוך תהליך אבולוציוני רצוף שקיימו קהילות אחרות בעולם, מהן נולדו מדינות. מדינת ישראל הוקמה ע"י קהילות, שנדדו לכאן מכל קצווי תבל כדי לממש ייעוד מאוד לא פרגמטי - קיום בית לאומי יהודי שיוכל לקלוט את כל יהודי העולם ובו היהודים יהיו עצמאיים, ויקיימו חברה אשר תושתת על עקרונות תרבותם ודתם, אשר עוצבו בתהליך התפתחותי של כמעט מאתיים דורות.

כל זמן שהייעוד היה ברור ומובן, ניתן היה להתגבר על כל קושי, חרף ההבדלים בתפישת תכניו הרוחניים של הייעוד. התשובה שלא ניתנה היא, שמדינת ישראל תתקיים אך ורק אם בניה יהיו בעלי ייעוד משותף שאינו מצומצם לקיום הפיסי של הדור הנוכחי. עבור היהודי, החופשי לבחור את מקומו דוגמת יהודי העולם החופשי, העליה לארץ היתה ונשארה היפוכה של הפרגמטיות.

בעת שדור א' של הציונות עלה לארץ מתוך בחירה, 95% מהיהודים שיצאו מאירופה הובלו ע"י הפרגמטיות דווקא מערבה ולא לארץ ישראל. רק כ-5% מיהודים האירופאים היו בלתי פרגמטיים ובחרו בדרך מנוגדת, שתאפשר להם הגשמת ייעוד.

המשבר הנוכחי של מדינת ישראל, המתבטא היטב במדיניות קצרת טווח, נסיגה מתמדת ודור צעיר שמפקפק בעצם הביטחון של המשך קיומה, מבטא את העובדה הפשוטה של אבדן הייעוד, שהיה הבסיס להקמת המדינה היהודית. על בסיס הפרגמטיות אין קיום למדינת ישראל.

הלקח שלמדנו מויקטור פרנקל הוא שאם נלך בדרך הפרגמטית, ולא נפעל לפי ייעוד רוחני, לא נחזיק מעמד. לאור זאת, הדיון שצריך להתקיים היום בישראל, לפני שמדברים על גבולות קבע, הוא זה של בניית הסכמה לאומית רחבה על הייעוד אשר לאורו תוכן פרוגרמה לאומית, שתוכל להוות בסיס לתכנית מדינית ארוכת טווח, אשר תהווה בסיס לפעילות מדינית בחיי היום-יום.

הדמוקרטיה, הנותנת בידי האזרח את ההכרעה של מינוי בעלי השררה, הופכת אותו לאחראי ישירות לגורל הבית הלאומי, להישגים וגם למחדלים. ולכן עליו לשאול את עצמו, קודם כל, מי הוא אשר יפעל לפי הייעוד הלאומי ואל לו ללכת שבי אחרי הפרגמטיות, שלא יכולה להוות בסיס לקיומה של מדינת היהודים.

* הכותב הוא פרופסור לביו-פיסיקה וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.