פרשנות: הקמפיין האחרון – קמפיין הרגש

פחות משבוע לבחירות, אנחנו ביישורת הרגשית. לא המצע עובד, לא תכניות כלכליות, לא תכניות על 'אופק מדיני', לא 'ההתכנסות' וגם לא הטרור. מנהלי קמפיין ותיקים יודעים, שבחירות הן עניין מאד מאד לא רציונלי. בחירות הן עסק אמוציונאלי, בראש ובראשונה. הימים האחרונים, טרם הצבעה, רגישים מכל הימים, וזה הזמן ללחוץ על בלוטות הרגש.

ההשפעה על התנהגותו של המצביע עוברת – תמיד ובאופן מודגש בישורת האחרונה – דרך הבטן. משם מצביעים. והבטן חזקה יותר מן הראש. הצבע הכתום של האיחוד הלאומי-מפדל נועד לשייך אנשים ולתת להם אפשרות להזדהות עם המאבק על גוש קטיף, לבדל אותם מאחרים (הליכוד, ליברמן), ולנכס לעצמם את המאבק ההוא. באחת: לפעול על תחושות הזעם והגאווה שמאבק הגוש מעורר אצל מצביעי הימין.

הרגש המכריע, הרגש המנצח, הוא תחושת השייכות. האדם המצביע משייך עצמו על ידי הצבעתו לגוף, למותג, לקטגוריה חברתית ולאו דווקא למצע. במרבית מערכות הבחירות, הצטיינה ישראל בהצבעה עם מאפיינים עדתיים ברורים. הצבעה שיש בה יסוד עדתי מספקת את רגש השייכות וההזדהות. לכל שבט הייתה מפלגה אחת לפחות בכנסת. לשבט המזרחי, לשבט החרדי, לשבט האשכנזי, לשבט הדתי-לאומי, לשבט הרוסי ולשבט הערבי. כניסת קדימה לתמונה שיבשה ועימעמה לא מעט את תמונת ההצבעה העדתית (וזהו כנראה המימד המהפכני של המפלגה) אבל עדיין, תחושת השייכות וההזדהות עובדת על הבטן של חלק גדול מן המצביעים.

ולכן, ועל בסיס הניסיון הנצבר, מנסה הליכוד לפעול מול מצביעיו בשנים הקודמות. מצביעי ליכוד התאפיינו, כמעט תמיד, בתחושת הזדהות חזקה עם המותג 'ליכוד' וכל מה שהוא מייצג. מי שהצביע ליכוד שייך את עצמו לסט שלם של ערכים ומאפיינים שהליכוד ייצג עבורו. רק על תחושה זו צריך עכשיו הליכוד לעבוד מול נוטשיו שעברו לקדימה. הליכוד צריך להזכיר, חזור והזכר ובכל דרך אפשרית, עד כמה הוא היה מרכיב חשוב בזהותם של הנוטשים וללחוץ על הרגש הזה.

גם את העבודה עזבו מצביעים שהצביעו עבורה במשך שנים ארוכות. אם המפלגה רוצה להחזיר אותם הביתה, היא לא יכולה לעשות את זה על בסיס המצע של העבודה או מדיניות שכר-המינימום של עמיר פרץ. אין לזה סיכוי. רק הדגשת ההשתייכות בעבר למפלגה והדגשת אלמנט ההזדהות, יוכלו להחזיר מקצת מהמצביעים שברחו מן העבודה. המצביעים האלה – רובם ותיקים ומבוגרים – מתכוונים לשנות הצבעתם, מכיוון שהרגישו שהם פונו מהבית הישן שלהם, ומי שעבר לגור בו הוא מבחינתם "לא שייך".

לקדימה אין היסטוריה, אין עבר והיא חסרה כמובן את מסורת ההצבעה עבורה. היא לא מספקת עדיין רגש של השתייכות. אבל גם קדימה יכולה להשתמש באמוציות ותחושות. התחושה החזקה ביותר שעומדת לרשות המפלגה היא תחושת ההשתייכות לטרנד מנצח. אפקט העדר. קדימה יכולה אפילו להגביר את כוחה מעבר ל-37-39 מנדטים, אם היא תדגיש את האלמנט הסוחף שלה. אנשים רוצים, ואפילו זקוקים, להשתייך למנצח ולהצטרף לגל אופנתי. הצורך האנושי העמוק להיות חלק מאופנה עומד לשירותה של המפלגה.

גם בקרב מה שמסתמן כגוש הגדול ביותר בקרב בעלי זכות ההצבעה – אלה שלא יבואו להצביע – עובד בעיקר הרגש. אלה שלא יגיעו להצביע לא יעשו זאת בגלל ניתוח קר ומפוכח את חולשת כוחו של היחיד, או הערכה שקולה על אי יכולתם לשנות את מערך הכוחות הפוליטיים. הם לא יבואו להצביע כי הם כועסים, ומכיוון שהם מעוצבנים על כולם. האדישות היא בדרך כלל סוג של בוז ואיבה למערכת, ולא פרי של שיקול דעת עמוק. אין לי מושג איזה רגש יכול להשפיע על הגוש הגדול הזה, אם בכלל. שום הסבר על 'הזכות הדמוקרטית' ושום הטפה אזרחית לא מסוגלת להביס את רגשות הכעס, אי האמון והסלידה מהפוליטיקה.