סופסוף אמרו לו נייט

עד אתמול, אפשר היה להגיד שאף אחד לא מעיז להגיד לא לליברמן. אף אחד לא השתגע מספיק בכדי להרחיק ממנו וממפלגתו את קולות הרוסים - אפילו אם הם קולות שהולכים לישראל ביתנו. קדימה לא אמרה לליברמן לא, פרץ לא אמר לליברמן לא החלטי, ויוסי ביילין מפתח עם ליברמן ידידות מופלאה.

רק הבוקר, אמר אהוד אולמרט בפעם הראשונה ובבירור: "ליברמן לא יהיה בממשלה". לזכותו של אולמרט יש לאמר, שההתנסחות הזאת נאמרה למרות הסיכון שהיא מקפלת בתוכה מבחינת הקול הרוסי.
לזכותו של ליברמן, ויש לו זכות אחת לפחות, יש לאמר שהאג'נדה שלו שקופה. הוא מאמין בהרחקת האזרחים הערבים מתחומי מדינת ישראל, הוא שולל את האפשרות לדו-קיום ישראלי-ערבי, הוא רואה במיעוט הערבי גורם החותר להרס המדינה, והוא היה רוצה לראות את המדינה כופה את עמדותיה על אזרחיה הערבים תוך שלילת זכויותיהם באופן מוחלט.

ליברמן הפך לקוריוז של הבחירות האלה: דא דא ליברמן, ו"נגרש את הערבים", והחברות עם יוסי ביילין . אבל האמת היא, שכל מי שמשתתף בחגיגה הזאת שוכח שליברמן עשוי להיות הנבחר של מאות אלפי עולים חדשים שכמוהו, מביטים "אחרת" על ערכים כמו "מזרח תיכון חדש", "דמוקרטיה", "שלום וביטחון" ועוד.

אם כולנו עייפנו מהימין ומהשמאל הקיצונים, וקיבלנו בשמחה את ההתמרכזות של קדימה, בא ליברמן, גבר-גבר, ומודיע לנו שהשמחה מוקדמת. לא כולם עייפים, לא כולם התמתנו, לא כולם פניהם לשלום.

אביגדור ליברמן מהלך אימים על האוכלוסיה הערבית ולוקח את ישראל 2006 לטיול לולייני על חבל דק. את הסיקור הרב שהוא זוכה לו הוא חייב בעיקר לשיעמום הבחירות. ההתקפות הפוליטיות דלות, ניסים לא קורים, ועוד קוריוזים בסדר גודל כזה - אין.

יש להניח שהבחירות הבאות ימצאו את ליברמן בדיוק באותו מקום בו הבחירות הנוכחיות מצאו את טומי לפיד. השאלה, כמובן, היא איזה נזק הוא יספיק לגרום לנו. על לפיד אמרו שזרע שינאה כלפי החרדים. אבל כולנו נהנינו מהשגיו בשטח החירות החילונית. זרע השטנה של ליברמן כלפי הערבים לא יביא לנו הנאה רבה בשום תחום.