לא אצביע למרצ (או איך שקוראים להם עכשיו)

במשך שנים ארוכות מרצ היוותה אלטרנטיבה לשמאל אמיתי. כשמפלגת העבודה נטשה את הקו הסוציאליסטי שהנחה אותה בראשית דרכה קמה מרצ והעלתה מחדש על סדר היום נושאים הקשורים בזכויות אדם ואזרח ודיברה, גם כשזה לא היה מקובל על כל גווני הקשת הפוליטית, על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

אך כל אלו, שפעם היו ללחם חוקה של המפלגה, הפכו כיום לנחלת כלל המפלגות. בימים בהם קל לאתר מפלגות שיילחמו עד תום בחרדים, למען לגליזציה לסמים, עבור בזכויות לעובדים, לקשישים ומה לא, מרצ הופכת ללא רלוונטית.

המפלגה, שפעם ייצגה את כל מה שטוב בשמאל, הפכה בשנים האחרונות למייצגת סוג של קונסנזוס, בלי החוצפה האופיינית. אולי בגלל שהמפלגות האחרות גילו שהיא צודקת, אבל בעיקר בגלל שהיא נשמעת פחות ופחות.

מרצ הפכה מאז ימי "הכמעט אופוריה" של רבין ואוסלו למפלגה קיקיונית, עם מנהיג אופורטוניסט, שעבר אליה רק לאחר שלא הצליח להשתחל למקום סביר במפלגת האם שלו. במשך שלוש השנים האחרונות, מאז הבחירות הקודמות ופרישת יוסי שריד, כל מה שזכור מהמפלגה הזאת הוא ויכוחי הסרק על השם (יחד? מרצ? יחד-מרצ?, או להיפך – איך קוראים להם בכלל עכשיו?).

זוכרים מה אמרה מרצ על ההתנתקות? סביר להניח שלא. כי מרצ בחרה, באופן מודע, לשבת בחיבוק ידיים בעוד שרון מוסר את שטחי רצועת עזה ללא כל הסכם. ומעבר לזאת, המפלגה ישבה רגל על רגל, כשלראשה היה בידיים הסכם עקרונות הגיוני ביותר בשם "הסכם ז'נבה". אך מחבר המסמך, יוסי ביילין, העדיף לקדם אותו בכל מדינה אחרת בעולם, במקום בכנסת. וכך, נתן לשרון ולשותפיו לבצע את התוכנית שהוא, בעצם, מתנגד לה.

כרגיל, מרצ מפיצה תשדירי בחירות חינניים ומפרסמת שלטים פרובוקטיבים, אבל זה לא מספיק. העובדה שיומיים לפני הבחירות הם נזכרו שצריך לשמוע אותם, לא מוחקת להם את שנות השתיקה. אולי הם הצליחו לגייס אנשי פרסום שמאלנים עם משקפיים עגולים לטובתם, אבל אין עוד דבר מאחורי השלטים הירוקים האלו (במיוחד לאור העבודה שאפילו את הירוק לקחה להם מפלגה מיוחדת לאיכות הסביבה).

אך לא רק בשתיקתה נמדדת חולשתה של מרצ. במערכת הבחירות האחרונה נדמה, שלאחר שכל המפלגות האחרות "גנבו" לה את האג'נדה, היא נותרה רק עם קידום זכויות שוות לקהילה ההומוסקסואלית. רק חבל שגם כשהמפלגה מוכנה סוף סוף להילחם על משהו שחשוב לה באמת, היא מודיעה בלי כל בושה, שתהיה מוכנה לשבת בממשלה עם ש"ס - המפלגה שחברי הכנסת שלה לא בחלו בשום מילה כדי לתאר את אותה "מחלה חשוכה" הנקראת הומוסקסואליות. אז על מה היא תילחם בדיוק? ועם מי?

התחושה היא, ששוב בשביל השלום מרצ תהיה מוכנה לוותר על הכל. על שוויון זכויות, על דאגה לחלשים, על איכות הסביבה ורמת החינוך. כל הדברים היפים, הטובים והנכונים שעליהם היא מדברת. אבל ברגע שאולמרט, ביבי או פרץ יורידו לצבא פקודת מבצע שתכליתה היא הזזת גרגר חול באיזו התנחלות, החברים ממרצ יקפלו את כל הדגלים. שום דבר לא יהיה להם יותר חשוב – זו רוח המפקד של מר ביילין, זה החורבן שהוא הביא על המפלגה ועל ייחודה.

רפרוף מהיר על מצעי שתי מפלגות השמאל מעלה תמונת ראי. בתחומי הביטחון, הכלכלה, החברה והחינוך המפלגות מציעות את אותו הדבר בדיוק. ההבדל הוא שאחת תצליח להיכנס לקואליציה והשניה, כנראה שלא. מרצ בכנסת האחרונה הוכיחה לנו שהיא לא נלחמת על דבר מחוץ לקואליציה, אפילו על דבר שאמור להיות לה כל כך חשוב כמו תכנית ההתנתקות. כך שגם אם מפלגות אחרות, המציעות דברים דומים למה שאומרת מרצ יפעלו מתוך הקואליציה וגם אם ש"ס תהיה שם ואפילו ליברמן, הן כנראה יעשו הרבה יותר ממה שמרצ תעשה.