רשת מתכת כבדה אוטמת את כל הכניסות ל[[סורבון]], כשמציצים מבעד לחרכים נגלית תמונה עצובה, הכיכר היפה שבדך כלל שוקקת סטודנטים ותיירים הרוסה לגמרי, המסעדה הקטנה מנופצת חלונות ולחנות הספרים הוותיקה כבר אין זכר. את מקומם של דיירי הקבע של הכיכר תופסות ניידות משטרה כבדות ושוטרים חמושים באלות ובמסכות גז.
כבר שבועיים שלא מתקיימות כאן הרצאות, המשטרה סגרה את האוניברסיטה מחשש שהמפגינים הלהוטים יהרסו את אחד המונומנטים החשובים והיפים ביותר ב[[פריס]]. זו הפעם השלישית בהיסטוריה שבה סוגרים את האוניברסיטה, שקיימת מאז [[ימי הביניים]]. הפעם הראשונה היתה בימי מלחמת העולם השנייה והפעם השנייה בזמן מרד הסטודנטים של מאי 1968. בשאר האוניברסיטאות חוסמים התלמידים בעצמם את הכניסה ומשביתים את הלימודים. הכל במסגרת המחאה נגד ה-CPE, רפורמה שמשמעה "חוזה העבודה הראשון". ראש הממשלה יזם אותה במטרה להקטין את אחוזי האבטלה העצומים בקרב הצעירים בצרפת והיא נותנת למעביד את הזכות לפטר עובד מתחת לגיל 26 ללא התראה מוקדמת או סיבה חמורה, רק אחרי שנתיים של תעסוקה הצעירים יזכו ב"גביע הקדוש" הצרפתי, חוזה עבודה לא מוגבל בזמן, ביטחון תעסוקתי, תנאים סוציאלים מעולים ומעל לכל שבוע עבודה של 35 שעות שמשאיר להם את כל הזמן שבעולם לנשנש גבינות ויין. הממשלה מקווה שהרפורמה תעודד את המעסיקים לגייס את הצעירים המובטלים שיהיו מעתה לפי הגדרת המפגינים "זולים ונוחים יותר להשלכה".
כבר חודש שהצעירים בצרפת מוחים. זה התחיל בהפגנות ספונטניות של סטודנטים, המשיך בהשבתת האוניברסיטאות ברחבי צרפת וכעת כבר נקבע יום שביתה כללית לשבוע הבא (יום הבחירות אצלכם). אל גל המחאה של הסטודנטים הצטרפו ראשי ארגוני העובדים, תלמידי התיכונים, כמה מנשיאי האוניברסיטאות וגם הצעירים הזועמים של הפרברים, שרואים במחאה זו את ההמשך הישיר של מהומות הפרברים בנובמבר.
אך בניגוד לנובמבר האחרון, אלה לא הפרברים שבוערים אלא פאריז עצמה, מאות ניידות משטרה בכיכר סן מישל, שוטרים בכל צומת ובקבוקי תבערה שמושלכים בלב הרובע הלטיני. "זה סוג של רפלקס צרפתי להפגין" מודה רג'יס אזולאי תלמיד שנה ראשונה למדעי המדינה בסורבון, לפני תחילת השביתה הוא עבר מדי יום בין ההרצאות השונות וניסה לגייס את התלמידים להגיע להפגנות, "אני לא רוצה לחסום את כל המדינה, זה לא העניין, אבל הרעיונות חשובים לי, בעוד כמה שנים אסיים את הלימודים ואני מודאג מהרגע בו אצטרך לצאת לשוק העבודה".
מה יקרה עכשיו?
סבסטיאן רברו ואורליאן דלפוס, סטודנטים להסטוריה בסורבון, מכינים שלטים בחצר האוניברסיטה המושבתת, בצבעים עזים הם מוחים נגד מה שהם מכנים הצביעות של הממשלה. "זה חוזה רע שמסכן את העתיד שלי ושל כולנו. חשוב שנלך לרחוב ולא נשב כל אחד בפינה שלו. זו העמדת פנים אמיתית של השלטון, אולי זה יוריד את האבטלה בהתחלה, אבל אין לי ספק שזה לא יחזיק לטווח הרחוק, זה לא ישנה, גם לצעירים מגיעה יציבות". אורליאן, שיודע שאני מישראל, שואל אותי בביישנות אם שמעו על המהומות בארץ "אני מפחד שיראו אותנו בחוץ כמו חוליגנים, זו לא מלחמה אנחנו כולנו דמוקרטים". להשוואה למהומות 68 כולם מגיבים בחיוך נבוך "זה אחרת לגמרי עכשיו, אין לנו את הקונטקסט של ויאטנם או המלחמה הקרה" אומר רג'יס, "אנחנו לא רוצים לשנות את העולם אלא רק לבטל את הרפורמה" מוסיף סבאסטיאן. למרות שהם מבטלים את הרעיון אפשר לראות כיצד כל אחד מהם תוהה בדמיונו כיצד תראה עליו בלורית אדומה, אה לה דני לה רוג'. כשהם מסיימים להכין את השלט המבוכה גדולה, מרוב התרגשות הם שכחו N אחת במילה סורבון. "לא נורא" אומר סימון, חבר נוסף מהפקולטה "ממילא האיות כאן זה לא העניין".
השבוע הצטרפו למאבק גם תלמידי התיכונים ואיום שביתה כללית מרחף ברקע, אף אחד לא יודע איך זה ייגמר "אנחנו לא נפסיק עד שלא שהחוק לא יבוטל, אבל במקביל אנחנו מנסים להרגיע את האלימות, שנוכל באמת לדבר". אומר סבסטיאן. גם מהצד השני מצהיר הצמד שיראק את דה וילפן שהם מוכנים ומנסים לפתוח בדו-שיח עם המפגינים אך במקביל מתעקשים שהרפורמה היא בדיוק מה שצריכה צרפת, שמוציאה בחודשים האחרונים את כל השדים מהבקבוק.