לא אצביע למפלגה קטנה

אני רוצה למצוא בכנסת הקרובה אנשים שלוחמים על זכויות החלשים והמוכים בחברה הישראלית. אני חולמת לראותם מתרוצצים במסדרונות הכנסת ומסוגלים, בהינף יד, להפיל ממשלה אם לא יתכופפו לרצונם.

אך אחרי מחשבות רבות הבנתי שאני חייבת לעצום עיניים (ואולי גם לסתום את האף) ולהצביע לאלו שיש להם סיכוי של ממש לאכלס את כורסאות בית המחוקקים, ולרחם על מי שהאמין שיזכה – ולא יצא לו.

תזכורת: בשנת 1977 היה זה אריאל שרון בראשות 'שלומציון', שגבר על אחוז החסימה ונכנס לכנסת כנגד כל הסיכויים, עם שני מנדטים. לימים חבר לליכוד וכל השאר ידוע ומוכר, בואכם 'קדימה'.

אך מה שהיה הוא לא מה שיהיה. לא צריך לסיים חוג במדעי המדינה כדי להבין שפתק המיועד למפלגה קטנה הוא כמו לשים את הכסף 'על קרן הצבי'. כל עוד אין לצבי 3 קרניים (בהקבלה למנדטים המאפשרים כניסה לכנסת), חבל שפתק כזה יעשה דרכו לקופסה המיוחלת.

את אחוז החסימה הדרקוני יצרו טייקונים פוליטיים. המטרה שלהם הייתה להעצים את כוחם שלהם מבלי להיות תלויים בקטנים והצודקים, בתהליכי קבלת החלטות.

אין טעם לדון במהותה של הדמוקרטיה מול קביעת אחוז חסימה של 3 מנדטים, אך יש מקום לבחון מחדש את הנושא בכללותו ביום שבו תיבחן שוב שיטת הבחירות והממשל במדינת ישראל.

ובינתיים, עד שזה יקרה, התיאבון של קדימה גובר. באסיפות בחירות המתקיימות בימים אלו, אנשי המפלגה דורשים ממאזיניהם יותר מ- 40 מנדטים. שמעון פרס דואג לאמר, כי צריך לעשות הכל כדי להגדיל את הרוב של המפלגה. והמבין יבין.

בצד, שלא מן הסתם, ממתינות בבחירות אלו 24 (!) מפלגות קטנות. לאף אחת מהן, אבל לאף אחת, אין סיכוי להשיג 3 מנדטים כדי לכבוש את החלום. עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שרובן צודקות במצען.

כך לגבי "הלב" - המפלגה למלחמה בבנקים, ו"גיל" של הגימלאים המיוצגים על ידי רפי איתן, הנאבקים על זכויות לבני הגיל השלישי החל מתרופות, סבסוד לדיור מוגן והבטחת פנסיה לכל אזרח במדינת ישראל.

הירוקים, שצודקים בכל הנוגע לאיכות החיים של כולנו בארץ ובעולם.

מפלגת חרות, שלקחה שם ואיש של פעם, חיברה אותו לאישה יפה וחברים נוספים הנשענים על מצע ניצי קיצוני.

היריבות העכשוויות: שינוי ופרודתה, חץ, שכיום הבעיה של שתיהן היא שאלוהים לא היה עימן באמת ובתמים. כפרודים, חלום ההצלחה הקודמת יישאר ככזה גם אחרי יום ג' הבא.

ואיך אפשר בלי ברוך מרזל והחזית יהודית לאומית, שתפס כותרות בחודשים האחרונים, בעיקר בין סכנין לחברון.

ויש גם את המצדדים בזכויות הגבר הגרוש ומתים לשים ז' בקלפי ובכך לצפצף על הכל ובכל זאת להיחשב כמי שרצו להשפיע, ועלה ירוק שלמרות השלכת בסקרים, נותרו מאמינים בכוחם ויכולתם כתנועה אנטי-ממסדית ואולטרה ליברלית.

ומי עוד? מפלגה ציונית-חברתית – בראשות אברהם נגוסה האתיופי, צומת – של רפול ז"ל, שבוצעה בה החייאה על ידי משה גרין יו"ר מועצת המושב בצרה.

וכמובן יש את מי שאימץ בדברו בתקשורת את האמירה ש'הדג מסריח מהראש': עוזי דיין, האב הרוחני של תנועת תפנית. למען הגילוי הנאות, דווקא בו הייתי בוחרת הפעם ומקדישה עבורו את השפעתי הבודדת בקלפי. הרצון של האיש, האישיות החכמה שלו וכמובן – המצע והעבר הנקי, מעניקים לו שפע זכויות מבחינתי. אבל איך אפשר להתחבר לחלומות, כשהמדינה עומדת בפני הכרעות קשות ועקרוניות. חבל, אלוף במיל. עוזי דיין, שלא הצלחת למצוא מפלגה נקייה פחות או יותר, אליה היית חובר בשם הרעיון, העשייה והמאבק בשחיתות ומגיעה לכנסת. אכן, מר דיין, אין כזו מפלגה ולכן קשה מאד הדרך למקום ההוא בירושלים.

מכל מקום, מפלגות שלהן יש סיכוי לעבור את אחוז החסימה לא יכולות לספק את כולם, אבל הן כן יכולות לייצג את הרוב, אם מצען מגוון. לקטנות יש אג'נדה מוגבלת ומחר – מי יודע אם ישרדו או יטרפו על ידי מפלגה שהיא מעצמה.

ובקשר למשאל העם (הבחירות) המתקיים בשבוע הבא בכל הנוגע לגבולות המדינה, חינוך וכלכלה: המלחמה שנותרה היא רק להביא אתכם לקלפי, לא חשוב מה תצביעו, רק תגיעו ותצביעו למפלגה שיש לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה.

ותזכרו, חשוב מאוד למי תצביעו, כי לא בכל פתק תשפיעו.