נייט נייט בההה

על שער "הארץ" התפרסמה הבוקר תמונה גדולה של אביגדור ליברמן. מבטו מזוגג, עיניו נוטות הצידה. קשה להבין, איך המועמד שעד לא מזמן היה בבחינת הקיצוני והמוקצה, זוכה עתה לכותרת ראשית. יותר מכך, קשה להבין מהו בדיוק השיקול העיתונאי העומד מאחורי ההחלטה הזאת.

העילה הרשמית לפרסום הוא ראיון שנתן ליברמן לעיתון, בו הוא תוקף את תוכניתו המדינית של אולמרט, בטענה שזו תוכנית שמחזקת את החמאס, ומצהיר שלא ישב בממשלה המקדמת תוכנית של נסיגה. משני טעמים ראוי פרסום שכזה לגנאי: ראשית, משום שמדובר בהצהרה המבקשת להניב פירות פוליטיים, שבוע לפני בחירות. ושנית, משום שכותרת ראשית של עיתון היא הצהרה יום-יומית בשאלת החשוב והחשוב פחות. ציטוט של אולמרט, כראש הממשלה המכהן בפועל, הוא ציטוט חשוב. שפעת העופות, כעניין המסכן את כלל הציבור, הוא עניין חשוב. הצהרה של ליברמן, כמי שעדיין עומד בראש מפלגה קטנה, עם כוח פוליטי מצומצם, הוא בפירוש ציטוט לא חשוב. זאת אומרת, באופן יחסי. באותה המידה שציטוט של אפי איתם הוא לא חשוב.

ניתן לטעון, שהסקרים מנבאים לליברמן הצלחה, שכוחו האלקטורלי לאחר הבחירות יהיה רב ושעל פיו תוכרע הרכב הממשלה הבאה. אך זו היא רק הנחה, הנחה שבאותה המידה שהיא ממשית היא גם פיקטיבית. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהסקרים, כהערכות לא מאומתות, קובעים שליברמן יהפוך לדמות ציבורית מרכזית. התקשורת בתורה, מתייחסת לליברמן כדמות ציבורית מרכזית. והסקרים, חוזר חלילה, מנבאים את הצלחתו לא מעט בגלל שהתקשורת כבר קבעה זאת. כך נוצר המושג הפיקטיבי הזה 'דעת הקהל', שאינו אלא כל אחד ובה בעת אף אחד. כך הופך ליברמן, כמו תקדימים רבים אחרים, לאישיות ציבורית מרכזית בטרם הפך בעצם לאישיות ציבורית מרכזית.

ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שגם מעבר לסקרים, גם מעבר ל'דעת הקהל', להצלחתו של ליברמן יש ביסוס ממשי, גם אם תולדתה שנויה במחלוקת כמו שאלת הביצה והתרנגולת. ואם כך, ממה נובעת האהדה הגוברת לליברמן? מהו סוד קסמו? קשה לעמוד על כל המרכיבים שמובילים לתמיכה הגוברת בו, אם משימה זו בכלל אפשרית, אבל ליברמן מצטייר היום כמי שמייצג פרגמטיזם-ימני שנעור לכאורה מכל הפרדיגמות של 'פתרונות הקסם' שאפיינו את הפוליטיקה הישראלית מאז פרוץ האינתיפאדה הנוכחית.

בין 'פתרונות הקסם' הללו ניתן למנות למשל את תפיסת המשא-ומתן משמאל ואת תפיסת הכוח מימין. המשותף לאלו היא ההנחה שיהיה בכוחן לפתור את הסכסוך, לשים לו קץ מוחלט, במידה ויעמדו לרשותם האמצעים הדרושים. קמפ דיוויד משמאל, וחומת מגן מימין, סמלו בתורם את רגעי השיא של התפיסות הללו. אלא שבכל אחד מהמקרים הפתרון נכשל. משמאל התברר שביסוד הסכסוך הזה עומד משהו הרבה יותר עמוק משני צדדים רציונליים המעונינים לפעול למימוש אינטרסים משותפים, ובימין הובן שגם אחרי ההרס החולני שנזרע בחומת מגן, הסכסוך כמנהגו נוהג. גם בתפיסה נוספת, תפיסת 'חומת ההפרדה', סדקי הודאות כבר ניכרים. המצב הגיע לידי כך שאנשי בטחון שונים הצהירו שספק אם יהיה לפתרון זה סכסוך בעתיד הנראה לעין, ושבכל מקרה תישאר כאן מידה מסוימת של אלימות, מידה נסבלת, כהגדרתם.

ספק אומנם אם תפיסת 'חילופי השטחים' של ליברמן היא מציאותית יותר, אבל יותר משהיא פרקטית היא מייצגת תפיסה כללית שבאה לידי ביטוי אצל ליברמן – אנטי ליברליזם, לא במובן של ליברליזם כשוק חופשי או נישואים אזרחיים, אלא במובן שבו ליברליזם תופס את שוויון הזכויות במדינה. מהשקפתו של ליברמן משתמע, שעל המדינה להבחין בין מי ששמירה על זכויותיו משרתת את האינטרסים של המדינה ובין מי ששמירה על זכויות פוגעת בהן. החוק בישראל לא מבחין קטגורית בין הזכות לחיים של ישראלי למשל, לבין הזכות לחיים של פלסטיני. ליברמן, במובן מסוים, מבקש להפוך הכרעה זו על פיה – מבחינתו, כך משתמע מדבריו, הזכות לחיים של ישראלי גדולה קטגורית מזכות לחיים של פלסטיני. כאן בא לידי ביטוי הפרגמטיזם המאוד ברור שלו. הקביעה הזאת, בה בעת שהיא בעיה מוסרית היא גם בעיה משפטית. עקיבא אלדר, בטורו היום ב'הארץ', עומד על הקשיים המשפטיים של תפיסתו של ליברמן, על כך שאינה יכולה "לעבור בג"ץ.

אין ספק שליברמן, כמועמד שכוחו עולה, ראוי לסיקור תקשורתי נרחב. אך בה בעת יש לערוך את הסיקור הזה מתוך זהירות עיתונאית ודיון ציבורי ער. תפיסותיו של ליברמן, גם אם לעולם לא יצאו לפועל אינן 'מובנות מאליהן' ויש להן השתמעות קיצונית ובעייתית מאוד הן משפטית והן באופן שבו המדינה הזאת מבקשת לצייר את עצמה. ליברמן הוא אולי הבון טון החדש, אבל בין אם מסכימים אתו ובין אם לאו, צריך לזכור שהוא אומר דברים משמעותיים קצת יותר מ'נייט, נייט, דא'.