זולפא אלחוסייני, עזה

"פשע נתעב נגד בני עמינו נעשה אתמול ע"י כוחות הכיבוש הישראליים", במילים אלה מסכמים רוב המרואיינים הפלסטינים את פעולת הצבא הישראלי ביריחו. יום ארוך ועמוס רגשות כעס וזעם עבר ביום שלישי האחרון על כל פלסטיני, כך העידו פניהם של מי שפגשתי. כולם עקבו בדריכות אחר השידורים הישירים מרשתות אל ג'זירה ואל ערביה, וגם ערוץ 2 והטלוויזיה הפלסטינית שהצטרפה. התמונות מזירת האירוע כמעט הוציאו את האנשים מדעתם: פריצת הצבא, ההפגזות והירי, הוצאת קבוצת עצורים עם תחתונים וידיים מורמות – זה היה מראה מצמרר ומתסיס.

עד לרגע שידור תמונות העצורים העירומים האנשים עוד דיברו בהיגיון, אבל מאותו רגע האנשים הבינו שהעניינים מתפתחים לרעה, ושישראל זוממת לבצע מעשה של שפיכות דמים הגד חפים מפשע הנמצאים באזור אל מוקטעה ביריחו או במתחם בית הכלא שם.

בשעה אחת נסעתי להביא את הילדים מהגן. רוב הרחובות היו חסומים על ידי מפגינים שיצאו לרחובות למחות על המעשה הברברי. אלפי אנשים, ללא כל קשר להשתייכותם המפלגתית היו שם, ולא רק אנשי החזית העממית שבראשה עומד אחמד סאדעת, שנבחר גם למועצה המחוקקת בבחירות האחרונות.

אין ספק שהמעשה פגע בכל נפש פלסטינית, ומעניין לציין שכולם רואים בפעולה הזו חלק מתעמולת הבחירות של קדימה, שהרגישה שהיא עלולה לאבד מנדטים בגלל היותה מפלגת מרכז. הרי מרכז זה דבר שלא קיים בישראל, ובפעולה הזו אולמרט ניסה לגרוף קולות מהימין. המשפט הנפוץ ביותר בפי הפלסטינים בימים אלה שלפני הבחירות הוא שישראל תמיד מאלצת אותנו לשלם את חשבון הבחירות שלה. אפילו בערוץ 2 מצאתי לכך צידוק, כשאמנון אברמוביץ' סקר את הפעולות הישראליות הצבאיות – המתקיימות תמיד שבועיים בדיוק לפני הבחירות.

מובן שרוב הפלסטינים חושבים שהיתה כאן מזימה ישראלית-בריטית-אמריקנית, וההוכחות ברורות:
1. הפקחים הזרים יצאו בתשע בבוקר וכוחות הכיבוש נכנסו שש דקות אחר כך. כך שלא נוצרה באמת סכנה של חשש מבריחת סאדעת וחבריו, כדברי ישראל.
2. מדובר בארבעה פקחים בריטים ואמריקנים בלבד, השומרים על ההסכם שהם עצמם הפרו יחד עם ישראל.

מה שהיה מרגש לאורך כל השידורים היה הראיונות עם סאדעת באמצעות הטלפון הסלולרי, ששודרו באל ג'זירה ואל ערביה. הרגשנו כאילו אנחנו שומעים את הראיון האחרון איתו, לפני שהוא נהרג. השאלה המתבקשת עם סיום האירוע היא: אם ישראל כל כך מתנגדת לניצחון החמאס, למה היא מביכה את אבו מאזן בפעולה מסוג זה, ומגישה את הפעולה הזו על מגש של זהב לחמאס?

האירוע החמור של יריחו הצליח רק במעט להשכיח את מצוקת הפקידים הפלסטינים וכוחות הביטחון, שעדיין לא קיבלו את משכורות חודש פברואר, שבדרך כלל התקבלו בחמישה לחודש, ואנחנו היום כבר ב 15, וכסף אין. גם אני ובעלי לא קיבלנו את המשכורות, והמצב מאוד קשה. אנחנו לוקחים כל פעם קצת כסף מקופת החיסכון של הילדים, ומנסים להסתדר. לא רק שאין משכורות, גם אין הסבר ברור למה הן מתעכבות. זה היה החשש הגדול של כל האזרחים מאז ניצחון החמאס, שהברז ששילם את המשכורות ייסגר. אבל הפעם לחמאס אין שום קשר לזה. הממשלה היוצאת עדיין אחראית למשכורות, ויש הרבה השערות למה לא מקבלים אותן.

בינתיים מדובר בסבל יומיומי, ומאבק להסתדר כל יום מחדש: ממה ניתן שקל לילד כדי שיקנה את ארוחת הצהריים שלו בבית ספר – פיתה עם פלאפל, מאיפה נבטיח ארוחת צהריים ואפילו איך נגיע לעבודה: מונית שירות בתוך עזה עולה שקל אחד לכל כיוון, מדיר אלבלח שקל וחצי, מחאן יונס שניים ומרפיח שלושה לכל כיוון. יש הרבה אנשים שאין להם אפילו את הסכום הזה כדי לשלם למונית, ולכן הם פשוט לא מגיעים לעבודה. שלא לדבר על מי שמעשן וחייב קופסא ביום, וזה עשרה שקלים.

אנשים מנסים לחיות בשלושים שקל ליום, אבל גם זה לא בהישג יד. אני מכירה הרבה אנשים שפשוט לא יוצאים בימים אלה מהבית כי אין להם כסף לזה. בגלל סגירת מחסום קרני אין קמח ולכן אי אפשר לעשות פיתות בבית. את ההוצאה על הפיתות שקונים בחנות מקזזים ממחיר המימרח, ושולחים את הילד לבית ספר רק עם פיתה, או מקסימום קצת שמן זית ומלח. את הארוחות המשפחתיות מנסים להכין מדברים שנמצאים בזול ובהישג יד, כמו קילו עדשים בחמישה שקלים, שמספיק לארוחה למשפחה שלמה. כמובן שאף תבשיל לא כולל בימים אלה בשר,דגים או עוף.

השוק בעזה מושפע מהמצב הקשה, ובעיקר כל מי שמוכר מוצרים שאינם אוכל, כמו בגדים ונעליים. אנשים משאירים את החנויות פתוחות 24 שעות, והמחירים באמת זולים מאוד, אבל אף אחד לא קונה. מצבם של בעלי המכולות בשכונות קשה עוד יותר. אנשים רושמים על החשבון, מגיעים לחוב של אלף, אלף מאתיים שקל בחודש – אבל בתחילת החודש אין להם מאיפה לשלם כי הם לא קיבלו משכורת. בעלי המכולות צורחים וצורחים, אבל האנשים ממשיכים לקנות על החשבון. וכל יום הפקידים שואלים – נו, יש שכורת היום? ואף אחד לא יודע את התשובה.

* הערת המערכת: מאז כתיבת הטור התקבלו המשכורות.