פיליפ צלצל ושאל מה נשמע? אמרתי לו לבוא. הוא אומר שבדרך כלל הוא מקפיד, בלי קשר לכלום, דבר ראשון, לשאול "מה העניינים"?
העניינים? סופת החול כבר מאחורינו, הגשם שירד אתמול הביא ניקיון לאוויר. בתל אביב הסנוניות יוצאות למחול שדים בשמיים הצפופים, מחפשות אוכל. לפני 15 שנה כשגרתי בעיר היה להן קן אצלי מעל החלון. מאז התיידדנו. מאז כל פעם כשאני שומע את הציוץ הזה, אני מרים את המבט לראות איך הטייסות הטובות בעולם, פוערות פה לבלוע זבוב במעופו, תמיד אני מרגיש געגוע, האביב מגיע, בייחוד לפני השקיעה, לפני שהלילה בא.
אבל עכשיו צהריים ואנחנו יושבים בחדר העבודה שלי הפונה לחצר. פיליפ מצית סיגריה. הוא בן 19, סטודנט מרמת גן, נפגשנו בכנס פעילים לפני חודש בערך. הוא צד את תשומת לב כל המשתתפים, כשדיבר. "יותר מהכל זה היה שחרור של עצבים", הוא אומר "האמת, בדרך שאני לא רגיל אליה ולא מכיר כל כך, אני באמת לא יודע מה גרם לי לדבר. אני אוהב לדבר על דברים שיש לי השקפת עולם כלפיהם, כשאני מדבר אישי זה בדרך כלל עם אנשים שקרובים אלי ובחדרי חדרים".
אבל בכל זאת דיברת, אני אומר, והיה הרבה הרבה כאב במה שאמרת. פיליפ מהנהן. מאשר את הדברים. מה שהדליק את התפרצות הרגשות שבה נכחתי קרה בכלל מוקדם יותר באותו יום, בירושלים. "הייתי בפאנל פוליטי בין צעירי מפלגות, וישב שם יואל חסון, מספר 29 בקדימה, והוא החליט לספר לי מה המצב של העלייה שלי ושל האנשים שבאתי איתם, ועד כמה טוב לנו." אני צוחק לעצמי. למה? מבוכה? לא. השתתפות אולי. יש בזה משהו אירוני.
"אבל מה שהדליק אותי באמת היו דווקא הדברים שהוא אמר אחרי זה. הוא אמר שמעצבן אותו שהציבור שלי היום מתכנס בתרבות שלו ובשפה שלו וכל הסיפור הזה... כאילו אתה רואה את הדיאלקטיקה בדברים שלו, מצד אחד הוא אומר שטוב לנו ומצוין לנו ומצד שני הוא מבקר את אורח החיים הבדלני שלנו"
למי אתה מתכוון כשאתה אומר "לנו"?
"מיליון עולים", הוא מגחך לפני שהוא מוסיף "בלי להכליל". "אני מדבר על אנשים שחיים פה, שיש סיבה לעובדה שהם פה, אבל הם לא מתחברים אל שאר האנשים שיושבים פה חוץ מאל עצמם". כשאני שואל מה הסיבה שהם פה, הוא עונה בשאלה. "מה הסיבה שבאים לארץ ישראל?". מה באמת הסיבה? אני מקשה. עכשיו הוא שקט, מזיז את העיניים לצדדים, ואומר בקול מונוטוני, "שייכות, וכל מי שאומר שהסיבה היא כלכלית לא יודע על מה הוא מדבר".
שאיפה מהסיגריה, נשיפה.
"באתי מברית המועצות לשעבר, דרך אגב אני מקפיד על המונח הזה, אני לא אומר חבר העמים או ליטא או משהו כזה, כשהייתי ילד קטן הייתי רב עם ילדים שהיו אומרים לי 'רוסי' ואני הייתי אומר 'אני לא רוסי, אני ליטאי'. זה הרבה לפני, שהבנתי עד כמה, חברה בגיל שלי שגם באו מברה"מ, עד כמה הם דומים לי, ועד כמה אני לא לבד בסיפור הזה, וזה לא בדיוק חשוב מאיזו רפובליקה סוציאליסטית באנו לפה. אנחנו מרגישים דברים דומים.
"יש לי חבר טוב אחד מהצד הקווקאזי, חברה שלי באה מאזור סיביר, יש לי חברים מקזחסטאן, אוזבקיסטאן, אוקראינה, מכל המרחב העצום הזה והם כולם חשים את אותו הדבר. זעם, כעס, חוסר שייכות, הם הגיעו למצב של סלידה ממה שהם רואים ברחוב."
אני מנסה להוריד את פיליפ לפרטים. הוא מתקשה בניסוחים.
"הם שונאים, אין לי מילה אחרת לתאר את זה", הוא מתקשה, "הם שונאים את העברית, את המנטאליות, את הגישה, הם שונאים את המוסיקה, הם פשוט שונאים. הם שונאים בגלל שכשהם באו לפה והיו פה לבד, בבית ספר, ילדים העדיפו לקלל אותם". עכשיו הוא נעמד מסתובב באיטיות בחדר הצר שפונה אל הגינה, מחפש מילים. "רוסי מסריח, תחזור לרוסיה, נוצרי, אמא שלך זונה אבא שלך אלכוהוליסט, אמא שלך קופאית, אבא שלך מאבטח, אל תשב לידי..."
ניראה שהאחרון. "אל תשב לידי", הכי כאב, אני אומר כשאנחנו עוברים ביחד על הדברים הכתובים.
הוא מהנהן בהסכמה, מרים את הגבות, "ככה זה." עוד סיגריה והוא ממשיך, "כשאומרים לך 'צ'חצ'ח', 'ווזווז', 'שחור', 'שוורצה חיה', אתה יכול הגיד לעצמך, אבל אני לא, הוא לא מכיר אותי, ואיך שהוא להדוף את זה. כשבן אדם אומר לך, עוף לי מהעיניים, או אל תשב לידי, זה מרגיש כאילו הסכין שפספסה אותך מקודם, סוף סוף נכנסה."
יש לך חברים ישראליים, אני שואל ומייד מוסיף, מתקן, החברים שמנית נחשבים, או נקראים ישראלים? פיליפ אומר, "לא! להיפך אם תקרא למישהו מהם ישראלי התגובה שתקבל יכולה להיות אגרוף לפנים. זה הפך לסוג של עלבון. ולא, אין לי אף חבר נשמה ישראלי. ותבין אני מאמין שיכול להיות שהדברים שאני אומר לך כרגע ירתיחו הרבה מאוד אנשים. אבל שתדע שמה שאני אומר הוא מעודן יחסית. והחברה הישראלית צריכה לשאול את עצמה למה? איך זה הגיע למצב הזה."
מדי פעם פילים מתקן אל העברית שלי, ניכר שזה חשוב לו.
תשמע כל מומחה ("מומחה" במירכאות הוא מוסיף), יגיד שהקליטה שלי מצוינת. ההורים שלי עובדים במקצוע שלהם, אני מדבר עברית שאני מאמין שהיא רהוטה, אני חבר במפלגה שקיימת פה עוד לפני קום המדינה, הכל טוב, אני בפנים, אני חלק מזה... אבל אני עדיין מדבר עם החברים שלי ברוסית, שומע מוסיקה לא עברית, עדיין יושב בגינות ציבוריות עם החברים האבודים שלי, השיכורים, שלא יודעים מה הם עושים פה בכלל... כי שום דבר שמוגדר כישראלי לא מדבר אליהם.
מה זה ישראלי?
"נהיית יאיר לפיד?" הוא יורה מהר, מצחקק. כשאני מסתובב מהקלידים אני רואה אותו רכון מעלי מחייך, זחוח, מלטף את הסנטר. "אפשר להגיד שזה סוג של תשובה" הוא מוסיף, " כי בימים האלה ערש הישראליות זה ה'פריים טיים' בטלוויזיה. כי ישראליות בשבילי זה חוסר לכניסה לעומק. אני אתן לך דוגמא, מטילים ספק ביהדות שלי בגלל המוצא שלי. עכשיו כשמישהו מהחברים שלי שואל אותי אם אני נוצרי זה מתוך התעניינות בי ומאיפה באתי... כשצבר עושה את זה , בזלזול בדרך כלל, הוא לא מעוניין בתשובה לעומק, הוא מעוניין לשמוע משהו בשביל להסיק מסקנה. הוא שואל אותי בשביל לקבל את האישור של מה שהוא כבר חושב עלי, לא באמת כדי לדעת מי אני ומה אני. ואצל יאיר לפיד כשאני שומע את השאלות, הן נשמעות לכאורה מעמיקות אבל הכוונה מאחוריהן היא שטחית לחלוטין."
פיליפ הוא היחיד מבין חבריו שבכלל מתעניין בפוליטיקה ישראלית. "הבנתי שאם אני רוצה איזה שינוי במצב אז אני צריך ליצור ואתו. ואת זה אפשר לעשות רק בתוך הפוליטיקה", הוא משחרר כמי שמשהו יושב לו על החזה או על הכתפיים. אני לא רגיל לראות נחישות שכזאת. אולי זה מה שמשך את תשומת הלב של האנשים בכנס ברמת גן. אז הוא דיבר מהבטן. היום הוא נשמע לי יותר מחושב, אבל עדיין מחובר אל הלב.
למה מפלגת העבודה? אני מסתקרן. הפעם תשובה קצרה. "כי אני חושב קודם כל על האדם ולא על מה שמסביב...."
תמיד כשאני פוגש אנשים צעירים שחדורים בתודעה פוליטית, יש בי משהו סקרן, מאיפה? למה? זה מהבית? אצלי התודעה הפוליטית הגיעה מאוד מאוחר.
אז מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
"אני רוצה להיות ראש ממשלה ומנהיג מגיל 11, זה עוד לפני הנעורים."
צלצול בדלת קוטע את השיחה. זוגתי וביתי התינוקת בעגלה, עמוסות משלוחי מנות וערימה של בדים שיהפכו לתחפושות עד דלא ידע חזרו הביתה. הקטנה פוערת עיניים גדולות לפיליפ. עוד מעט כולם יחזרו מהגנים, ויהיה בלגאן. על הלפ טופ מסתובב חרק זעיר, פיליפ רוצה לדעת אם הוא חי...
אחר כך הלכנו יחד לסינמטק לאירוע של מכללת ספיר, שם אני מלמד, בזמן שאנחנו יושבים על ספסל ברחבה מוקפים ביונים, סיגריה דלוקה כמובן, פיליפ אומר שהוא חושש שמא ישתמע מהדברים לעיל שהוא שונא את מדינת ישראל. ההיפך הוא הנכון הוא מדגיש ומנמק שוב שההחלטה ללכת לפוליטיקה נובעת מהצורך לשנות את המצב. הוא אומר שהוא בטוח במדינת ישראל. זה המקום היחיד בעולם לדבריו, שהוא יכול לסמוך שילדיו לא ייפגעו מאנטישמיות, שלבן שלו לא יקראו יהודון. בגלל זה הוא פה, בגלל זה הוא לא מתכוון לזוז מפה. הדברים מקבלים משמעות אירונית כשהוא מספר על קבוצות שלמות מקרב העלייה מבריה"מ שהפכו לדבריו טעונות במה שהוא מגדיר כאנטישמיות... "אני אומר לך ודאית, הוא מוסיף, "יש, יש אנטישמיות בארץ שמושכת אליה את העולים הצעירים...
אחר הצהריים מגיע ואיתו ציוצי הסנוניות, החברות שלי. בחזית הסינמטק כרזה של הסרט "גן עדן עכשיו", ואני חושב לעצמי שאני צריך לראות את הסרט הזה מתישהו... בטח אחרי הבחירות.
שבת שלום....
אא.