לאן נעלמו זך, עוז ויהושע?

האינטלקטואלים הצרפתים, פילוסופים פופולריים וסופרים-סלבריטאים, אפילו הם מתאוננים בשנים האחרונות על ירידת קרנם. אמנם מקשיבים להם, אבל לא ממש מתחשבים בהם. שמם עדיין הולך לפניהם, ואילו השפעתם משתרכת מאחוריהם; זאת הרגשתם.

אם בצרפת כך, על אחת כמה וכמה בישראל: ישראל, שהיא מדינתו של העם היהודי, והעם היהודי שהוא עם הספר, רק שלא לגמרי ברור באיזה ספר מדובר - בתנ"ך או בספר בישול. לסופרים ולאנשי הגות היתה כאן פעם השפעה, והאנשים החשובים העמידו פנים לפחות שהם מתעניינים במוצא פיהם של האנשים החושבים, ולעתים אף שאלו את פיהם; ולא עוד.

איש מהמועמדים המובילים לא מצא לנכון לקיים מפגש של "אנשי רוח", כפי שהיה מקובל לפנים. "מועצת חכמי השמאל" גם היא התפרקה, וחבריה נפוצו לכל עבר. לפני חודשים ספורים עדיין השמיעו סופרים ומשוררים את קולם פה ושם - מתי מעט - והם נעלמו להם וקולם נדם. לא יהיה זה נועז מדי להעריך שהם לא יופיעו בתשדירי המפלגות אלא אם יסכימו להשתטות, לשיר ולרקוד, להחליף צ'פחות עם "המנהיג" או לשחק אתו שחמט.

נתן זך היה מהראשונים להתייצב לימינו של עמיר פרץ, ומאז נמוג ולא נודעו עקבותיו. א"ב יהושע השתתף במסיבת עיתונאים אחת של העבודה ולא יסף. עמוס עוז, כמנהגו, קיבל את רשות הדיבור בכנס של מרצ ונסוג אל חלקת יצירתו. אייל מגד ניסה לכסות על ערוות נתניהו, לא כל כך הצליח, והתאדה. בזאת פחות או יותר מסתכמת מעורבותם של אנשי הרוח במערכת הבחירות, שגם אותה, ככל קודמותיה, מגדירים כ"גורלית".

בעיתוני השבוע התפרסמה מודעה מטעם אוניברסיטת תל אביב, המודיעה על סדרת הרצאות מעניינת בנושא "מדינאים כפובליציסטים" - על הרצל וברנרד לזר, על מקס נורדאו וליאון בלום, על ברל כצנלסון ומאיר יערי, על בורוכוב וז'בוטינסקי, אחד העם וסוקולוב, מרטין בובר והרב מיימון, בן גוריון ובגין. היו ימים; ועכשיו, לעת בלותה של המלה הכתובה אין לה עדנה וספק אם תהיה.

לפני עידן הפופוליטיקה התהלכו בינינו אנשים, שלא היו מרשים לעצמם יומרה של מנהיגות לאומית מבלי להניח על השולחן הערוך את משנתם הכתובה והסדורה. זאת היתה הציפייה שלהם מעצמם, וזאת גם היתה הציפייה מהם. ואילו היום מגלים הפופוליטיקאים את דעתם ואת אמונתם בעשרים שניות מסוכסכות בטלוויזיה בתוכניות ה"לא הפרעתי לך ואל תפריע לי".

מנהיגי העבר, שהרוח נשבה גם בגבם, היו זקוקים איפוא פחות לאנשי הרוח, ובכל זאת שחרו את חברתם ואת השראתם. מנהיגי ההווה, לעומתם, שלא קמה בהם הרוח, זקוקים להם הרבה יותר, ובכל זאת הם מתייחסים לכלי מלא וגדוש כאל כלי אין-חפץ.

ייתכן מאוד כי הפוליטיקאים הגיעו למסקנה שהאינטלקטואלים הם פשוט לא סחורה, אין מוכרים ובעיקר אין קונים; וייתכן שהציבור לא רואה מקילומטר את סופריו, שהמלים שלהם גבוהות ואולי אף עיניהם; וייתכן שהסופרים עצמם מרגישים שאין להם בשורה חשובה לבשר, ועל כן יידומו בעת הזאת; וייתכן שכל האפשרויות הן בעצם אותה אפשרות עצובה.

אולי ייטיבו הסופרים לנהוג אם יתמידו במעורבותם כל ימות השנה, ולא ישמרו אותה לימי בחירות ורק בימים טרופים וטורפים יירדו אלינו מן ההר ובשורתם אתם. הנה, מאיר שלו, לדוגמה, גם הספיק לכתוב ספר חדש ושובה לב - "יונה ונער" - והוא גם מתכתב אתנו כל שבוע מעל דפי "ידיעות אחרונות", מבלי לעטות על עצמו את עור הסופר.

עם אנשי רוח המעורים ומעורבים תמיד לא תיווצר מציאות שבה תותחי הפרסומאים רועמים, בעוד אדוני המוזות ועבדיהן - שותקים ומושתקים.