ותעברו לפרסומות

השבוע נפתחו שידורי התעמולה הטלוויזיוניים לקראת בחירות 2006, שיערכו בסוף החודש הנוכחי, בעוד כשלושה שבועות פחות יום. שלושת הערוצים הציבוריים חבשו לעצמם ארשת ממלכתית והקרינו את התשדירים בכפוף לחוק הבחירות בישראל.

מבלי להיכנס לניתוח פרטני של שידורי התעמולה, ניתן היה להבחין במגמה ברורה ובולטת שאיחדה בין כולם, ולמעשה אפיינה את הקמפיינים עוד בתקופתם הטרום טלוויזיונית - כולם נראים, נשמעים ומרגישים כמו פרסומות מסחריות לכל דבר. המפלגות מציגות את מועמדיהן ושואפות למכור אותן משל היו תחבושות היגייניות, גלולה לחיזוק כוח הגברא, חברה סלולרית או משקה אנרגיה. המארז המהוקצע הזה, שבפן החזותי שלו מתבטא בצילום ועריכה מושקעים, וברמה התוכנית משתמש בסיסמאות קליטות ללא ירידה לעומקם של פרטים או לרוחבו של המצע המפלגתי, הוא גם אחד הגורמים לאדישות הכללית שאופפת את הבחירות הנוכחיות לכנסת ישראל. ברגע שהמפלגות עצמן - בעזרת מיטב היועצים הפוליטיים ומחוללי הספינים - מתייחסות לעצמן כאל מוצר צריכה ולא כאל מועמדים להנהגת המדינה, גם הציבור עצמו רואה בהן ככאלו, מה שהופך את עניין ההצבעה למהותי כמו קניה של אננס משומר ב-AM:PM.

אם פעם, ולא רק בימי עידן החור השחור של הערוץ הראשון כשחקן יחיד בשוק, אלא גם בבחירות הקודמות עם הורדתו מהמסך של אריאל שרון על ידי השופט בדימוס מישאל חשין, אפפה את השידורים הילה מיסטית של אירוע בסדר גודל לאומי, הרי שהאסטרטגיה השיווקית-פרסומית שהביא עימו ארתור פינקלשטיין בבחירות 96' (עם הסלוגנים המנצחים "ביבי טוב ליהודים" ו"פרס יחלק את ירושלים"), השתלטה כיום גם על כל מלעיזי נתניהו לדורותיהם (אולי חוץ מבני בגין, אבל זה באמת עניין לכתבה אחרת).

ברוח הקלאבמרקט הזו, אולי כדי שתדון סוגיה מרכזית בפני המחוקקים, לגבי נחיצותם של שידורי התעמולה כחלק אינטגרלי מהתפריט הטלוויזיוני שלנו במשך התקופה הקרובה. במקום לבזבז זמן אוויר וכספי ציבור מיותרים על שידורי תעמולה, אפשר להקרין אותם ביחד עם מקבצי פרסומות בערוצים המסחריים (הם לבטח לא יהוו שם כנטע זר). הבעייתיות של מהלך כזה, היא שחלוקת זמן האוויר תינתן לאו דווקא על פי המנדטים של כל מפלגה, אלא על פי הממון שלה, מה שיכול לאפשר לאוליגרכים לרכוש זמן אוויר ולדחוף מפלגות קיקיוניות - אבל גם את הפלונטר הזה אפשר לפתור משפטית בצורה מסודרת (ולא שכיום חוק מימון מפלגות הוא משהו שמתייחסים אליו ברצינות).

פתרון נוסף יכול להיות הקצאה של ערוץ 33, שממילא עוסק באופן שוטף בכנסת, ולהקרין בו בלופ את שידורי התעמולה. מי שירצה, יביט ומי שלא, ימשיך בחייו כסדרם, ללא השתלטות מיותרת על המסך שלנו. יש מספיק טעם רע גם בלי קלוז אפים על הזקן הסתור של ברוך מרזל.