סינדרום ירושלים

בתור המוסד החשוב בארץ לאמנות, אפשר היה לצפות שקודקודי "[[בצלאל]]", האקדמיה לאמנות ועיצוב, ידרשו ממשרד הפרסום שלהם קצת מקוריות בתכנון הקמפיינים שלהם. עם זאת, אדלר חומסקי ורשבסקי, משרד הפרסום שאת שירותיו שכרו בבצלאל לטובת קמפיין הפרסום לקראת ההרשמה לשנה הבאה, מתעקש לשוב ולחרוז כאילו היה מדובר בהפעלה בגנון. אם בשנה שעברה זה היה "תעז, תתקבל – בצלאל", עכשיו זה "תתחיל להתפלל – בצלאל", כפי שוודאי ראיתם על בילבורדס בסביבת מגוריכם, אם אתם גרים בסביבה נכונה, כמובן. אבל על חוסר מקוריות אין תשלום מס גבוה בארץ, כפי שמוכיחים מסעות פרסום רבים מאד, ולא בכך נעוצה הבעייתיות הגדולה של מסע הפרסום הזה.

אחת היוזמות הרבות בקמפיין הזיכרון והנצחת מורשתו של רבין הייתה להכריז על יום הירצחו כיום צום חילוני. אמנם יוזמה זו לא יצאה לפועל, אבל עדיין יש מי שמקיים תפילה שנתית במדרגות של כיכר רבין בצום גדליהו, ג' בתשרי, שהוא יום צום לזכר הרצח הפוליטי העברי הראשון. עבור רבין החילוני זו גרוטסקה שאין כדוגמתה. חבריו השמאלניים של רבין, הפונים ראשית לפתרון הדתי של האבל, היו מעוררים בו חלחלה, לא פחות. העובדה שבשעת מצוקה גם החילונים פונים לתצוגות האבל הדתיות של צום, לבישת שק וזריקת אפר על הראש היא מביכה ודוחה, ולבטח ניתן לחשוב על דרכים יצירתיות יותר ופאגאניות פחות להפגנת צער במאה העשרים ואחת. והנה, מסתבר שחילונים שמאלנים הם חסידי בראסלב בפוטנציה בלי קשר לאבל, תראו אפילו את הקמפיין של מרצ, שבקמפיין הבחירות מתעקשים להפקיע לטובתם את הכותל מהדתיים.

מה שמרתיח במסע הפרסום החדש של בצלאל אינה חוסר החינניות והיבשושיות שלו. הפיוזים מתפוצצים ממש כשמבינים שזוהי עוד דוגמא, לדרך שבה גופים שמסמלים עבור ציבור גדול בארץ את מעוזי החילוניות והשמאלנות הליברלית הישראלית פונים אינסטינקטיבית לעזרתו של הקדוש ברוך הוא. קברניטי בית הספר, אלו שאחראים על קבלתם של התלמידים החדשים, רואים כנראה בדברים כמו כשרון, עבודה קשה, חריצות ותיק עבודות משובח, זוטות שחשיבותן בטלה בשישים לעומת איזו מילה קטנה של המלצה מהפה של היושב במרומים לאוזניהם של אלו שיישבו מולכם בראיון הקבלה.

השימוש הכנוע הזה בפרקטיקה הדתית להבטחת הצלחה הוא מביש, ואין לו שום מקום במוסד אקדמי בישראל, אפילו לא בבר-אילן. הבריחה אל חיקו החם והמנחם של האל היא בחירה שמעידה על אזלת יד ערכית ותרבותית, והסכמה שבשתיקה שעולמם המנטאלי של הדתיים מלא, שלם ונכון יותר משל החילונים, וכי דרכם היא הדרך הנכונה. כשמי שאומר את זה הם מנהיגי השלום והאמנים של מחר, זה לא רק מעצבן, זה גם מסוכן ומפחיד. מוסד כמו בצלאל צריך לעודד עבודה קשה, כיוון שמי שמצליח בו הוא זה שעובד קשה בעצמו, ולא זה שמשקיע 8 שעות ביום בשיחה חד-צדדית עם דמות ערטילאית ועטוית זקן של סבא כל יכול. זה אולי מסר קשוח של חברה קפיטליסטית שבה אין לך על מי לסמוך מלבד על עצמך, אבל זו המציאות שאדם הגיוני ובעל שכל חייב לקבל.

האמנים שעובדים קשה ומסרבים להתפלל, יחד עם הסופרים, המשוררים, הקולנוענים ושאר היוצרים הצעירים והחילוניים, הם בדיוק אלה שעל כתפיהם מוטלת האחריות לנסח תשובה הולמת לטקסים הפרימיטיביים של אלו שתקועים עדיין בהר-סיני ובעגל הזהב. כשבית הספר החשוב בארץ לאמנות מדביק משמעות אלוהית לתחילת דרכם של האמנים הצעירים האלה, הוא מחבל בעתיד התרבותי של כולנו.