ל?יקר?יש

רק לפני כמה ימים נפרש בפניכם כאן, מעל גבי עמודים וירטואליים אלה ממש, ויכוח שהתגלע בין שרון קנטור ועמליה רוזנבלום בנושא מעמד היצירה בעידן הסחר החופשי. הקטליזטור: דניאל סלומון – אמן, יוצר וכלבויניק בהתהוות. והנה, לפני שהספקנו להגיד "אין כמו האהבה שלך" פעמיים, סלומון זה שוב על סדר היום. הפעם הוא חתום כמפיק ומעבד על "מתוק שחור", אלבומה החדש של שילה פרבר, שאלבומה הקודם, "תתנהגי יפה", זיכה אותה בצרור ביקורות מחמיאות וכרטיס חופשי-חודשי לתיאטרון תמונע. מה לסלומון המתקתק ופרבר הקוצנית, תשאלו? ובכן, מסתבר שיש באיש איזה הד-בנגר פנימי, שכן פרבר מעידה בעצמה – בראיון באחד מעיתוני סוף השבוע – שהוא ולא אחר התעקש על גיטרות, כמה שיותר גיטרות, ולא קלידים, באלבום החדש.

אלא שהבגדים, כידוע, אינם עושים את האדם. גיטרות – עם כל תרומתן וחשיבותן להיסטוריה של הרוק – הן בסך הכל כלי, ועוד כזה שניתן לעשות בו מגוון שימושים למגוון מטרות. סלומון יכול להעמיס כאלה על ימין ועל שמאל, וההפקה שלו עדיין מתקתקה. אין כאן כוונה להביע עמדה כללית לגבי פועלו של סלומון – אף שחדי העין ודאי יבחינו בכזו בין השורות – כי אם להצביע על חוסר ההתאמה, במקרה הזה, בין המפיק והמופק. אין ספק שגם למתיקות יש מקום בעולמנו. השאלה היא רק איפה.

שילה פרבר היא החספוס בהתגלמותו. למעשה, כל מה שיש לה הוא חספוס. אלבום הבכורה שלה, "תתנהגי יפה", לא הצטיין בברק מלודי או טקסטואלי מיוחד (לפרקים הוא אף נפל לשבלוניות ולבנאליות); לזכותו הגדולה עמד בעיקר הדרייב הפנימי המובהק של היוצרת מאחוריו, ומה שנראה כבחירה מוצהרת להותיר את השירים חשופים, לא משופצים, כולל הרגעים הפתטיים או העקומים. סיפורה של בלאקרית, מהבאלקוני אליכם הביתה, בלי התנצלויות והלכלוך בפנים. רם אוריון, המפיק של "תתנהגי יפה" – שמנגן גיטרות (כן, כן! גיטרות! לא קלידים) גם באלבום הנוכחי – בא מרקע הכי מלוכלך שאפשר, כשברזומה שלו הרכבים כמו הדה בושס, נוודי האוכף והפה והטלפיים. לא היה מתאים ממנו לעבודה עם פרבר. מאידך, לתת לדניאל סלומון להפיק את פרבר זה כמו להפקיד בידי אביב גפן את אלבום הבכורה של נינט.

אופס.

טוב, כמובן שפה קבור הכלב: הגבולות בין רוק ומוזיקת מעליות היטשטשו, הסכרים בין אומנותי ומסחרי נפרצו, ואם גלאם-רוקר מרדן לשעבר כמו גפן יכול להזדווג עם כוכבת נולדת, למה לאסור על סלומון, תלמידו של גפן, ללהטט בין פרסומות לסלקום והתחזות לסטיב אלביני? או, למה: משום שבמבחן התוצאה זה לא עובד. אין דבר כזה "מתוק שחור" – זה תמיד יהיה או שחור מדי, או, במקרה הזה, מתוק מדי. פרבר אמנם התמקצעה בכתיבת שירים מאז האלבום הקודם, אבל הפוליש המצוחצח והמיקס הנקי להפליא של "מתוק שחור" לוקחים ממנה את אותו חספוס שהיה מקור כוחה. כעת נשמעת ההשוואה הנושנה לענבל פרלמוטר מרוקנת משהו, והעסק כולו מזכיר יותר מפלצת רוק אמריקאית, עם כל הנגיעות המטאליות והצליל הנפוח, בהתאמה. אפילו אותן גיטרות (גיטרות, שמעתם? לא קלידים!), שאכן מכתרות את "מתוק שחור" מכל פינה אפשרית, מסרבות בעיקשות לחרוק באמת, לצאת מהסולם, לכאוב באוזן לפעמים כמו שרוק אמור וצריך.

לפני שהדברים יוצאים מהקשר והטוקבקים יוצאים משליטה, צריך להבהיר ש"מתוק שחור" הוא בפירוש לא כישלון. אפשר, בעצם, לטעון שהוא הישג מאוד מכובד – יש בו אסופת שירי רוק עשויים היטב שלא נופלים (יותר מדי) לקלישאות ומנייריזם, ובכל זאת מגישים את עצמם בגרסה ידידותית למשתמש. אלא שקשה להאמין שפרבר תראה במונח "ידידותי" מחמאה, ובצדק. כמה מאיתנו עוד מאמינים בכוחה של מוזיקה להיות עוד כמה דברים חוץ מאשר ידידותית, וגם אם "מתוק שחור" מסמן שדרוג מסוים ביכולת ובמקצוענות של פרבר (וימים יגידו, אולי אף את כניסתה אל הפלייליסט הכל-יכול של גלגלצ), המחיר – אובדן החספוס והאנרגיה – הוא כבד מדי. חבל לראות את שילה פרבר מתנקה ועולה על פס הייצור הסלומוני, ולא ממש משנה אם זה קורה בליווי גיטרות או בליווי קלידים.

שילה פרבר, "מתוק שחור" (נענע/התו השמיני)