פרשנות: התשדירים משקפים קואליציה עתידית

הוויכוח למי מיועדים תשדירי הבחירות הוא ויכוח ללא הכרעה. גרסה א' היא שהתשדירים הללו נועדו לחזק את הפעילים, את המשוכנעים ולהפיח בהם רוח גבית. על פי גרסה ב', התשדירים נועדו לשכנע את מי שטרם החליט. לא פשוט. בין עשרה לחמישה-עשר אחוזים עוד לא יודעים למי יצביעו ב-28 במרץ, אבל לכל מפלגה יש בין שני אחוזים (מרצ, איחוד לאומי) לבין חמישה אחוזים (קדימה, עבודה, ליכוד), שמתלבטים איך להצביע. התשדירים על-פי גרסה ב' צריכים לפגוע בדייקנות של טיל מונחה-לייזר בפלח אוכלוסייה צר וייחודי. אבל ממה שראינו אמש - הם לא: הם לא מונחי לייזר והם גם לא תמיד מונחים על ידי אינטליגנציה מאד מפותחת.

מה אפשר היה ללמוד מיום התשדירים הראשון?

1. שכתיבת היסטוריה היא עניין יצירתי למדי. אולמרט הוא היורש של בן גוריון (לו רק אבא אולמרט החרותניק היה יודע), רבין ושרון. לעומתו ביבי נתניהו הוא היורש של ז'בוטינסקי, בגין, שמיר ושרון. אבל בעיקר הוא היורש של אבא שלו, שמשחק איתו שחמט. חבר שלי שמבין שחמט אמר לי שככל שניתן היה לראות בתשדיר המשפחתי את הלוח, בנציון נתניהו, האבא, מנצח את בנו בנימין.

2. אפשר כבר לראות את הקואליציה העתידית. הליכוד ובמידה מסוימת גם המפד"ל מנהלות קמפיין נגטיב אגרסיבי נגד אולמרט. אין להן תכניות לחבור לקואליציה בראשות קדימה למחרת הבחירות. הליכוד עקבי מהיום הראשון, ולא בלי תוצאות: מעמדו של ממלא מקום ראש הממשלה נשחק. ש"ס תוקפת את נתניהו בתוקפנות שאין ממנה חזרה. הם מנתקים עצמם מראש הליכוד ולא נוגעים בקדימה. גם הם כבר עם הראש ב-29 במרץ. העבודה חובטת בקדימה כאילו כפאה שד. שיהיה. הם בקואליציה עם קדימה.

3. לשלושת ראשי המפלגות הגדולות יש משפחה נהדרת. ביבי הוא, כאמור, בן מסור שמשחק שח עם אביו הקשיש. אולמרט גם אוהב את רעייתו וגם רץ למרחקים ארוכים (בטרנינג בצבעי מכבי תל-אביב), וגם לעמיר פרץ חשובה המשפחה. כל כך טריוויאלי. כל כך שחוק. כל כך לא קשור. בכל ים הכשרון הטלוויזיוני בישראל, לא נמצאו שלושה, שניים, או אפילו אחד שיביא לתשדירים כשרון. כל כך הרבה 'קצרים' מרתקים יש כאן ו'ארץ נהדרת' וסדרות משובחות, ואף אחד לא יודע להפיק שידור של שתי דקות שיהיה שנון, מרתק ואמין?

4. יולי תמיר משכנעת ותודו שאלי ישי אמין, מאמין ומשאיר רושם שהוא יודע על מה הוא מדבר.

5. רק החילוניים ממשיכים לנהל מלחמות דת. חץ ושינוי מגייסות אנרגיות לקרב שאליו לא מתייצבת אף מפלגה דתית. בבחירות הקודמות סייעו זו לזו ש"ס ושינוי, שנאבקו עם סכינים בין השיניים. הפעם ש"ס היא יותר עמיר פרץ מעמיר פרץ. אגודת ישראל מדברת על חינוך ועל עזרה לזולת והמפד"ל ובני אלון מנהלים מאבק נגד ההתנתקות הבאה על רקע כתום בהיר-בהיר. למה הכתום שם כל כך בהיר, כמעט צהוב?

6. בכל המפלגות, למעט 'העבודה' יש כמעט רק דמות אחת שלוקחת על הגב את כל המפלגה. קצת סילבן שלום ליד נתניהו בליכוד, וקצת רוני בריזון ליד פורז. כל השאר – רק ראשי המפלגות. סולו בלי מקהלה. העבודה, כאמור, מציגה קבוצה. זה קצת מסתיר את עמיר פרץ אבל לעומת זאת, מתגלה מה שנחשב בעיני המפלגה כנכס – הנבחרת שלהם.

7. חרדות. חלק מן המפלגות מאמין בנשק הזה. חלק חושב שזהו נשק תעמולתי חלוד. הליכוד הוא גדול-המאמינים בהפחדה ובהעצמת החרדות שלנו מהערבים. לא מפגרים אחריו המפד"ל, מרזל, ואיזו רשימה הזויה שתומכת בזכויות הגבר ובסילוק השמאל לכל הרוחות. מולם עומד הטקסט של קדימה שאם תשימו לב אליו הוא באמת ובתמים מעורר השתאות עצומה. הטקסט של המפלגה הוא שיר הלל לתפארת הנורמליות. החזון של קדימה: אולמרט, הנגבי, וגדעון עזרא הוא התגשמות החלומות מרחיקי הלכת של השמאל החולם של לפני חמש שנים, לא יותר.

8. אילו זה היה רק ערב אחד, שניים, לא יותר, זה היה יכול להיות חביב עד נסבל בהחלט. רק לחשוב שזה הולך להימשך 21 ימים.